מאת: אדר' עומרי זילכה. עריכה לשונית: אביעם בן נעים.
בכל יום בבוקר, כשהשעון מראה שבע, אני צועד עם בתי בת השנתיים לעבר הגן. בין הבית לבין הגן מפרידים בסך הכל 200 מטרים, אבל בקצב של ילדה בת שנתיים ההליכה אורכת דקות ארוכות. ההליכה המשותפת הזו היא אחד החלקים האהובים עליי ביום, ברוגע ובשלווה של תחילת הבוקר אני שר לה שירים לבקשתה, אנחנו אומרים שלום לשמש ולעננים, לעצים ולציפורים, לחתולים ולמה לא, מתעניינים בשלומו של החתול ליד הקולנוע, פוגשים את הגברת המבוגרת שמטיילת עם הכלב שלה, מקפצים בשלולית הקטנה שהיא אימצה או פשוט הולכים יד ביד בתוך קסם שלא הייתי מחליף לעולם.
אולם, בתוך כל החוויה הנהדרת הזו ישנו משהו אחד שמטריד אותי וזה הנוכחות הבלתי פוסקת של כלי רכב. רחוב הגליל בנוה שאנן בו אנו צועדים הוא אומנם לא הרחוב העמוס ביותר בעיר, ובשעה שבה אנו צועדים התנועה אומנם דלילה, ועדיין - הרעש של המכוניות, העשן שהן פולטות, הנוכחות שלהן בכל מקום אליו אני מסתכל, הפחד שרכב יעלה על המדרכה בטעות או העצבים שלי מרכב שחנה על המדרכה, כל אלו פוגמים בחוויה.
אבל לא רק ברחוב הגליל בשבע בבוקר כלי הרכב מפריעים לי. הם מפריעים לי כשאני עומד בתחתית רחוב בן גוריון עם הפנים לגנים הבהאים, נדהם מהיופי שמולי וכל מה שאני רואה בעיניים זה כלי רכב. הם מפריעים לי כשאני הולך ברחובות הדר, נפעם מבניין, ציור רחוב או נקודת מבט יפה ואת המבטים שלי מלווים כלי רכב לכל מקום אליו אני מסתכל. הם מפריעים לי כשאני עובר בשדרות מוריה בדרך לעבודה ובמקום לראות את היופי שבשילוב שבין העצים הוותיקים לבניינים הנמוכים אני רואה רק כלי רכב. נמאס לי לראות כלי רכב בכל מקום אליו אני הולך. מעבר לרעש ולזיהום האוויר שהם יוצרים, הם גם מפגע אסתטי נוראי, שפוגם בחוויה העירונית שלי.
מכוניות, מכוניות, מכוניות לאן שלא תלכו...
בשפה המקצועית יש לזה שם - "עיר מוטה רכב", כלומר כל התכנון העירוני מותאם לרכב הפרטי ונועד לשרת בעיקר אותו. זו לא אשמתה של חיפה שהיא כזו, שכן רוב הערים שהוקמו בארץ ובעולם לאורך המאה העשרים הן כאלה, ובחיפה עם השיפועים הטופוגרפיים והמרחקים בין השכונות - הרכב הפרטי קיבל חשיבות רבה אף יותר בתכנון העירוני. ההחלטה לתת לרכב הפרטי את עיקר תשומת הלב בתכנון, משפיעה על כל השאר. בגלל זה המדרכות שלנו צרות, בגלל זה אנחנו עומדים הרבה זמן ברמזורים בתור הולכי רגל, בגלל זה נעבור במעברים תת קרקעיים מצחינים או נעלה על גשרים שידרשו מאיתנו מאמץ רב יותר (ראו לדוגמה את גשר הכניסה החדש לטכניון), הכל כדי שהרכב הפרטי יקבל את המקסימום שהוא צריך.
הגשר החדש להולכי הרגל בכניסה לקריית הטכניון. הולכי הרגל צריכים לעשות מעקף ארוך בעוד שכלי הרכב מקבלים את הגישה הישירה והנוחה.
לחלקכם זה נשמע אולי ברור מאליו שזוהי המציאות העירונית שלנו, אבל אם חושבים על זה - היא ממש לא צריכה להיות כזו. תכנון עירוני לקוי ומבוזר, תחבורה ציבורית לא יעילה, ביחד עם עלייה ברמת החיים וירידת מחירי המכוניות, גרמו לכך שהרכב הפך למראה הכי נפוץ בעיר; אבל אפשר וצריך לחשוב אחרת. בעולם, בכל אותן ערים מערביות שאנו תמיד מקנאים בהן זה קורה ובענק: המקום לרכב מצטמצם או נעלם והמקום להולכי הרגל ולרוכבי האופניים גדל, מקומות חניה מתבטלים, אזורים שלמים הופכים להיות סגורים לכלי רכב, אפילו כבישים מהירים נהרסים על מנת לפנות שוב מקום לאדם. נכון, יש להם לרוב תחבורה ציבורית מעולה כיום, אבל ברבים המקומות הרכב הפרטי שלט בכיפה עד לפני עשור או שניים.
אפשר וצריך לדמיין את חיפה עם תחבורה ציבורית טובה ויעילה שתוריד את כמות כלי הרכב מהכבישים ותפנה את הרחובות שלנו לאנשים. לעוד שיטוטי אבא ובת בשבע בבוקר, לקבוצת רצים, לרוכבי האופניים, לאלה שהולכים להתפלל, לילדים שבדרך למגרש המשחקים, לקשישים שיוצאים עם המטפלת כדי לתפוס שמש חורפית חמימה - פשוט לכולם. הרחובות שלנו צריכים לחזור אלינו, להולכי הרגל, והם צריכים להיות מרחבים ציבוריים איכותיים שמציעים חוויה של שיטוט, מפגש, משחק ופעילות. הרחובות החיפאיים, המשובצים בעצים, מבנים מרהיבים, תצפיות לנוף (וחזירי בר) יכולים וצריכים להיות המקומות הכי איכותיים בעיר, כאלה שנרצה לשוטט בהם ללא הפסקה. בשביל כאלה אלה צריך להפחית את כמות כלי הרכב שברחובות ולעבור לתפיסה שמקדשת את המרחב הציבורי ולא את הרכב הפרטי. ואמרו אמן!
ואם בא לכם עוד קצת, מוזמנים לקרוא את מה שכתבתי כשמיזם הCar2Go החל לפעול בעיר.