מאת: אדר' עומרי זילכה. בתקופה האחרונה יוצא לי להגיע יחסית הרבה לעיר התחתית בשעות הבוקר לענייני עבודה. כל חיי המקצועיים עבדתי במרכז הכרמל רבתי ולהגיע לעיר התחתית מרגיש כמו להגיע לDown twon אמיתי. חלקכם בוודאי צוחקים על האמירה האחרונה ונכון שהעיר התחתית היא לא איזור Wall Street בניו יורק, Canary wharf בלונדון ואפילו לא המע"ר התל אביבי ועדיין בעיר התחתית יש דופק ותנועה, אנשים ברחוב ומשרדים והרבה עסקים תומכים. הכל בקנה המידה החיפאי ועם מבטים לנוף כמו שרק חיפה יודעת להציע. בפעם הא

בשנה האחרונה יצא לי לבלות את רוב שעות היום בבית. זה התחיל מזה שהפכתי לעצמאי בראשית יולי, המשיך לאיחוד המפלצתי של חופש גדול-חגים עם הילדים בבית וממשיך גם עכשיו כשאני מה שנקרא ''עובד מהבית''. הבעיה היא שאני לא בנאדם של לעבוד מהבית. אני אוהב להתלבש, לצאת, לנסוע באוטובוס (אבא שלי מדווח שיש לי שריטה על אוטובוסים מגיל קטן) ולראות את העיר. מאז שאני לא יוצא לעבוד כל יום אני אפילו מרגיש שאני כותב פחות כי העיר לא מקפיצה לי נושאים לכתוב עליהם. ובכל זאת, גם ישיבה במקום מסוים (הבית, השכונ

לפני כמעט שנה נחנך פארק גשר הקישון, הנמצא סמוך לפארק הקישון (אבל ללא מעבר ביניהם). הגישה אל הפארק היא ברכב בלבד שזה Big No No אצלי והוא ממש מנותק מכל דבר אחר. אפילו פארק הקישון סמוך למשהו (למעגנה) אבל כאן יש הרגשה של אמצע שומקום. למה החליטו למקם ולתקצב דווקא כאן פארק? הדבר קשור לחברת נמלי ישראל שקיבלה את הקמת הפארק כתנאי לאחד ממהלכי הפיתוח שלה בנמל ובסביבתו. הפארק מכיל pump track, ספסלי ישיבה ופינות מנוחה, טיילת לאורך הנחל (קצרצרה) ואולי ובעיקר מתקני משחק. בתור מי שמבלה הרבה