בשנה האחרונה יצא לי לבלות את רוב שעות היום בבית. זה התחיל מזה שהפכתי לעצמאי בראשית יולי, המשיך לאיחוד המפלצתי של חופש גדול-חגים עם הילדים בבית וממשיך גם עכשיו כשאני מה שנקרא ''עובד מהבית''. הבעיה היא שאני לא בנאדם של לעבוד מהבית. אני אוהב להתלבש, לצאת, לנסוע באוטובוס (אבא שלי מדווח שיש לי שריטה על אוטובוסים מגיל קטן) ולראות את העיר. מאז שאני לא יוצא לעבוד כל יום אני אפילו מרגיש שאני כותב פחות כי העיר לא מקפיצה לי נושאים לכתוב עליהם. ובכל זאת, גם ישיבה במקום מסוים (הבית, השכונ

לפני כמעט שנה נחנך פארק גשר הקישון, הנמצא סמוך לפארק הקישון (אבל ללא מעבר ביניהם). הגישה אל הפארק היא ברכב בלבד שזה Big No No אצלי והוא ממש מנותק מכל דבר אחר. אפילו פארק הקישון סמוך למשהו (למעגנה) אבל כאן יש הרגשה של אמצע שומקום. למה החליטו למקם ולתקצב דווקא כאן פארק? הדבר קשור לחברת נמלי ישראל שקיבלה את הקמת הפארק כתנאי לאחד ממהלכי הפיתוח שלה בנמל ובסביבתו. הפארק מכיל pump track, ספסלי ישיבה ופינות מנוחה, טיילת לאורך הנחל (קצרצרה) ואולי ובעיקר מתקני משחק. בתור מי שמבלה הרבה

בדיוק לפני שנתיים עברנו מנווה שאנן (טרומפלדור פינת הגליל) לרמת אלון. זה היה מעבר קשוח מאוד שכן השיפוץ עוד לא הסתיים ונחתנו עם כל הציוד שלנו לדירה בתהליך שהייתה עוד לפני ניקיון. שבוע אחרי שעברנו פרצה המלחמה ואז כל צרותינו בקשר לדירה נראו שוליות והמעבר כולו נכרך בסיפורי הזוועות של ימי המלחמה הראשונים. במהלך שנתנו הראשונה למגורינו ברמת אלון לשי בתי (שהייתה בת חמש וחצי כשעברנו) ולי היו געגועים עזים לבית הישן. שי התגעגעה לפינת הזולה שהייתה לנו בסלון ולחנות הגלידות שהייתה מתחת לבית