בדיוק לפני שנתיים עברנו מנווה שאנן (טרומפלדור פינת הגליל) לרמת אלון. זה היה מעבר קשוח מאוד שכן השיפוץ עוד לא הסתיים ונחתנו עם כל הציוד שלנו לדירה בתהליך שהייתה עוד לפני ניקיון. שבוע אחרי שעברנו פרצה המלחמה ואז כל צרותינו בקשר לדירה נראו שוליות והמעבר כולו נכרך בסיפורי הזוועות של ימי המלחמה הראשונים. במהלך שנתנו הראשונה למגורינו ברמת אלון לשי בתי (שהייתה בת חמש וחצי כשעברנו) ולי היו געגועים עזים לבית הישן. שי התגעגעה לפינת הזולה שהייתה לנו בסלון ולחנות הגלידות שהייתה מתחת לבית

מאת: אדר' עומרי זילכה. היא ירדה באיטיות מהמונית, לבושה חליפה מחוייטת בגוון ורוד עתיק עם כובע קטן לראשה. היא הייתה לבושה כאילו היא אשת אצולה באנגליה ובעצם בפעם האחרונה שהיא הייתה כאן היא באמת הייתה כזו. בתחילה היא לא הייתה בטוחה שהיא במקום הנכון, בכל זאת עברו שמונים שנה, אבל מבט אל הים והנמל ממרומי ההר הבהירו לה שזו אותה העיר שהיא בחרה לבלות בה את שנותיה האחרונות וזה אותו הרחוב שהיא כה אהבה. הרחוב עם הנוף. היא חיפשה את ביתה ומהר מאוד גילתה שהוא נהרס ולא נותר ממנו דבר. למרות שה

מאת: אדר' עומרי זילכה. לא, אל דאגה, אני לא נפרד מחיפה ולא נפרד מהבלוג, אתם תקועים איתי לעוד הרבה זמן. אני נפרד ממרכז הכרמל. במהלך העשור האחרון עבדתי בשלושה משרדי אדריכלות באיזור מרכז הכרמל ''רבתי'': אצל רותי ליברטי שלו ברחוב קדימה שם למדתי מהו שימור ותיעוד, אצל אילן איזן במוריה פינת צפרירים שם למדתי כל מה שאפשר לדעת על הכנת תב''עות (תכניות בניין עיר לשכונות או ישובים) ואצל אירית צרף בדרך הים בואכה כיכר הרקפות שם חידדתי את חושיי וכישוריי העירוניים. כל אחד מהמקומות האלה השאיר ע