לדמיין את חיפה

הטיילת היא התגשמות כל חלום של מתכנן אורבני! טיילת ישרה ורחבה החוצה את כל השכונה, מיועדת רק להולכי רגל, נקשרת לרחובות, למוסדות הציבור וכמובן למגורים, מתחילה במרכז מסחרי וכיכר עירונית (כיכר מאירהוף) ויכולה להסתיים בים (אם לא היינו בחיפה). מה אפשר לבקש יותר?? עד כאן הכל טוב, אלא מה, בחלק אשר מתחבר לכיכר מאירהוף יש מקטע טיילת די ארוך ורחב עם מינימום טיפול. נכון ששתלו צמוד למבנה המגורים הגבוה עצים חדשים (חלק מפיילוט של התכנית האסטרטגית לייעור עירוני) ועדיין זה לא השלים את הפוטנציאל שיש למקום. אני הוספתי ממש מעט: שביל אופניים (חובה!), מדרכה נורמלית, עוד עצים וספסלים וזהו. לא צריך הרבה יותר (כלומר תמיד אפשר לעצב עוד אבל נסתפק במועט) כדי שהמקום יהיה יותר איכותי, מזמין ומוצל יותר. (וכן הAI הוסיף לי דקלים ואנחנו לא בעד כי הם לא נותנים צל אבל נסלח לו).

מרכז זיו הוא מוקד החיים העירוניים שלי מאז 2011, אז עברנו לנווה שאנן. מה אין כאן? המון המון אנשים (וזה הכי חשוב), תחבורה ציבורית ענפה, חנויות מכל הסוגים (ובעיקר מאפה זיו), בנקים, מרפאות, מספרות (כולל של רן הספר שלי), בתי קפה, פאב, גן משחקים די טוב, נראה לי הבנתם. זה אחד המוקדים הכי עירוניים ותוססים בעיר.

רק מה, גם כאן, הכיכר המרכזית, זו שיש לה תכנון ממש טוב של רחבה ציבורית גדולה עם עצים מצלים במרכזה וסביב חנויות נראית כל כך עייפה, כל כך ישנה, כאילו אף אחד לא טיפח אותה מאז ששופצה. אז נתתי לAI קצת לשחק: מבנים חדשים עם חזית מסחרית, עצים מצלים, ריצוף חדש, הרבה אנשים שנהנים במרחב וגם...תעלת מים! מה הקשר שלה אתם שואלים? מאחורי מרכז זיו מתחיל לו נחל זיו החמוד. בחלומי תעלת המים הזו היא רמז לנחל ומזמינה אנשים מהכיכר להגיע עד אליו ולהכיר גם אותו.

בהשראת ביקור בירושלים שם הקו האדום חולל פלאים ובעיקר ברחוב יפו שהפך דוגמא למה תחבורה ציבורית יכולה לעשות למרחב עירוני אם מקבלים החלטות נכונות, חזרתי לקו הרכס שלנו או לנקודה ספציפית בו - רחוב חורב בואכה מרכז חורב. במצב הקיים זה אוטוסטרדה מגעילה, רועשת, מפוייחת, עם מדרגות מינימליות ואיכסה כללי.

נתתי לAI לעשות את קסמיו והפעם הוא הפיל אותי מהרגליים. כך אמור ציר הרכס להראות. ככה העיר צריכה להראות. זה מה שאנחנו צריכים לקבל ממתכנני העיר וממקבלי ההחלטות בה, לא פחות. רכבת קלה עוברת ברחוב, אין לה גדרות ושיט כזה כמו ברחוב העצמאות, יש שביל אופניים, מדרכות רחבות, עצים מטורפים שנותנים צל, יש מלא מקום לאנשים והמרחב שייך להם, למכונית נשאר מקום צר כי אנחנו לא רוצים רכב בעיר.

אם הייתי צריך למסגר את הרחוב הראשי האידיאלי, ללא ספק התמונה הזו ממוסגרת.

המדרגות שלנו הם כמו ורידים עירוניים המעבירים תנועה משכבה אחת של העיר לשניה. חוצים אותה איפה שרק אפשר, בלי התחשבות בכמה המקום תלול ובכמה יתנשף מי שיעלה בהן. חלק מגרמי המדרגות ארוכים ונראים כאילו לא יסתיימו לעולם, חלקם קצרים, חלקם מתפתלים באמצע וחלקם ישרים, חלקם מלאים בצמחיה עבותה וחלקם מלאי בטון מכל עברם, חלקם מפורסמים וחלקם נידחים. אבל כולם, פשוט כל גרמי המדרגות שלנו, הם חוויה עירונית ייחודית בכמות שלה, במגוון שלה ובחיבורים שנוצרים.

בעיר מתוקנת גרמי המדרגות היו מתוחזקים, מוארים, משולטים ונקיים. בעיר עם חזון היו לוקחים את התופעה הזו כבר צעד אחד קדימה ומייצרים בחלק מגרמי המדרגות מקומות - לשהייה, לשיחה, למשחק, לאומנות, לספורט, לתערוכה, לספריה ציבורית, למסחר ולמה לא. גרמי המדרגות מזמנים כל כך הרבה אפשרויות שרק צריך לבחור.

אז גם הפעם, הצ'אט בא לעזרי וביקשתי ממנו לשפצר את מדרגות שפינוזה הרחבות והמרכזיות ולייצר שם מקום. כמו תמיד הוא לא איכזב.

אגב, אני חושב שדווקא מדרגות כורש, הלא מאוד מוכרות בין הרחובות הלל לגולומב הן האהובות עליי, ארוכות, תלולות ונראות כאילו מובילות לחלל החיצון.

מאז עברתי לחיפה לפני 15 שנה אני מתגורר בנווה שאנן, פעם בזיו, פעם בותיקה, עכשיו ברמת אלון. תמיד מרגיש לי שנווה שאנן היא פרבר של חיפה (למרות שהייתה מישהי שאמרה לי פעם שכל חיפה היא פרבר של חיפה). היא רחוקה ומנותקת מהדר הכרמל, ממרכז הכרמל, מהעיר התחתית ובטח מבת גלים או מחוף הכרמל. היא מנותקת מהחיפה האמיתית. אתם תגידו, זה עניין של עשר דקות נסיעה באוטו אבל מבחינתי העובדה שאני לא יכול ללכת למקומות האלה ברגל הופך אותם לרחוקים, לפחות תודעתית.

בכל אותם השנים דמיינתי רכבל מנווה שאנן למרכז הכרמל או ליתר דיוק רכבל מרחוב רטנר ביזראעליה לשיכונים הגדולים ברמת הדר, בואכה מרכז הכרמל. אני שעשור עבדתי במרכז הכרמל רבתי, תוך שאני נסחב בקו 28 שעובר חצי עיר עד שמגיע לשם, דמיינתי את הרכבל המהיר והישיר בין שני חלקים שונים של העיר שפתאום מתחברים. יש שיגידו שזה לא נכון תחבורתית או שאלו מקומות לא מספיק מרכזיים ועדיין אני חושב שזה חיבור של שתי אונות של חיפה שתהום (נחל הגיבורים) פעורה ביניהם.

ובכלל חיפה על הטופוגרפיה המאתגרת שלה חייבת לקבל כלי תחבורה ציבורית המותאמים לה כמו רכבל או עוד קווי פוניקולר (כרמלית) וכלים משלימים כמו דרגנועים או מעליות ציבוריות.

בכל פעם שאני חוזר הביתה מהמרכז יש מעין טקס כזה - קודם כל מחלף קיסריה שם פתאום נהיה לי שקט, אחר כך הכרמל מתחיל להתרומם באיזור זכרון ורואים את האוניברסיטה, עוד קצת נוסעים צמוד צמוד לים ואז מגיעים לחיפה ו.... באסה. איזו כניסה מגעילה יש לנו לעיר, כמה פער בין הכניסה לבין העיר היפה שלנו. אוסף של כבישים, מחלפים, מבנים שלא קשורים לכלום, מלא מלא מכוניות ומקום מעאפן לאנשים. אתה רק רוצה לחצות את הקטע הזה ולהגיע לחלקים אחרים של העיר.

הכל היה יכול להראות אחרת אם היה כאן בעבר תכנון עירוני שמבין משהו (גם היום הוא לא מבין הרבה אבל זה סיפור אחר). יכלו להיות כאן אנשים ושכונה ורחוב וחיים וזה דווקא אחלה איזור כי הוא מישורי, נגיש מאוד בתחבורה ציבורית וקרוב לים. אני בטוח שגם אנשי רמת פרס המשעממת לעייפה היו שמחים לקצת עיר ליד הבית.

אז ביקשתי מהצ'אט לדמיין את הרחוב, איך הוא יכל להיות באמת רחוב ולא אוסף של דברים לא קשורים. איך יכלה להיות לחיפה כניסה עירונית, שער מכבד לעיר מכובדת כשהכרמל מציץ ברקע (כל עוד לא בנו שם, כי גם שם יש תכניות....).

​

תמיד כשאני יורד במדרגות איצקוביץ' המקשרות בין רחוב הרצל ובין רחוב החלוץ בואכה שוק תלפיות אני מדמיין נשים בשמלות מהודרות וגברים בחליפות וכובעי צילינדר יורדים במדרגות המרשימות האלה המתפצלות לשני גרמי מדרגות סביב פינת הנצחה לאחד מבוני השכונה-שמואל איצקוביץ. אבל המדרגות לא מרשימות רק בגלל צורתן, אלא בגלל שהן חלק מהציר של תיאטרון חיפה-גן בנימין, רחוב הרצל, רחוב החלוץ ושוק תלפיות. גאון מי שחשב לחבר את כל אלה ועוד בגרם מדרגות שיש בו כזה מבט לנוף.

אבל, חיפה כמו חיפה, המדרגות מטונפות, פינת ההנצחה לא מתוחזקת ושיא השיאים הוא שיורדים לתוך מגרש חניה מלא במכוניות, פחים, דחסנית אשפה וכל הטוב שהעולם יודע לתת. זה כאילו מישהו נתן לעירייה את כל מה שאפשר לתת והיא אמרה ''אני אהרוס את זה''...

אז ביקשתי מהצ'אט לתקן. להוציא את כל הג'אנק מהרחבה, לשתול דשא ועצים, לסדר חזיתות מסחריות מסביב ולהפוך את מקום לאיזור פיקניק סתם כי אני אוהב פיקניקים. ובקיצור, להפוך את הלא-מקום למקום אמיתי. הייתם באים לשתות איתי שם קפה קר? 

שוק תלפיות הפך בשנים האחרונות למוקד בילוי וקולינריה. מסעדות, בתי קפה, ברים, תורים ארוכים, כתבות בעיתונות, פסטיבלים, סיורי אוכל, דירות אירוח ומה לא. כל זאת לצד באסטות הפירות והירקות ומבנה השוק עצמו שממשיכים לתת למקום עוגן ושורשיות. זה נהדר והלוואי והתכונה שם תחלחל גם למעלה לרחובות החלוץ והרצל.

מה שכן, עד היום לא ברור לי איך המרחב הציבורי לא הגיב לכל מה שקורה שם ונשאר כמו שהוא. בתחילת הדרך העירייה הציבה כמה פארקלטים על מנת להרחיב את המדרכה אבל מאז זהו. מקום כזה עם תנועה כזו של אנשים רצוי שיקבל מרחב ציבורי גדול טוב ואיכותי.

אז לקחתי את החניה הגדולה הצמודה לשוק הממוקמת הכי טוב שיכול להיות והפכתי אותה למרחב כזה בו אפשר לקנות אוכל ולשבת לאכול, לעצור באמצע הסיור, להפגש ולדבר, לחגוג יומולדת לחבר, לעצור לסדר דברים בין הקניות. אתם יודעים...מרחב ציבורי חי מתפקד ואיכותי. חלקכם אולי תוהים איך אפשר לוותר כל החניה ואני אגיד שהיא יכולה להיות תת קרקעית מתחת למרחב הציבורי. אם עשו את זה במיליון מקומות בעולם, גם אצלנו אפשר.

ותודה לחגית שוורצמן על העזרה!

הפעם בחרתי פינה קטנה, רחבת הכניסה למוזיאון חיפה לאמנות. הרחבה לא יודעת שהיא רחבת כניסה באמת. קטנה, אבל מספיק גדולה, פונה לרחוב הראשי, מובילה לכניסה הראשית - היא מושלמת בשביל ייעודה אבל יש בה שממה. חוץ מעץ סמוך שנותן קצת צל אין בה כלום.

אז ביקשתי מחברי הצאט להוסיף ולשפר. שיהיה מקום לשבת כשמחכים למישהו או רוצים לשבת, שיהיה צל כל השנה, שהאמנות תוכל לצאת גם החוצה.

זה באמת לא הרבה, זו השקעה ממש מינימלית ביחס לתקציב העירייה השנתי וזה יכול לתת כל כך הרבה למוזיאון ולמי שמגיע אליו.

הרחבה מחוץ לבית חולים כרמל היא המרחב הציבורי היחידי הקיים בבית החולים (חוץ ממרפסת מחלקת הילדים לדעתי) והיא ממש אוויר לנשימה. אבל מה, חוץ מכמה ספסלים ושני פוד טראקס אין שם ממש כלום ואף פעם לא הבנתי את זה...איך יכול להיות שהמקום כל כך עלוב ומוזנח? אז לפניכם הצעה למה יכול להיות שם. אל תכנסו לפרטים בבקשה. אם באמת היו מתכננים את המקום היו משקיעים שעות רבות בתכנון ועיצוב טובים יותר מזה של הAI אבל התמונה נועדה לגרום לנו לדמיין ולהבין שהמקום יכול להיות הרבה יותר טוב.

לא תמצאו שביל מדהים כמו שביל כוכב הים. הוא מתחיל בכנסיית סטלה מאריס שהיא אחת המפוארות הוותיקות בעיר, יורד לקפלה החמודה, עם תצפית נוף כמו שרק חיפה יודעת, משם דרך שביל קצר ודי נוח עד למערת אליהו ואם תרצו אפשר להמשיך לים (דרך מחלף מעצבן) או למוזיאונים (הימי, חיל הים). פשוט שזירה מושלמת של אתרים נוף וטבע (ועוד אפשר לחזור למעלה ברכבל!).

עד כאן טוב ויפה רק שבכניסה לשביל הזו פשוט מביישת. זה לא שזה לא קורה בכניסה לואדיות אחרות אבל כאן אפשר היה לצפות ליחס קצת יותר טוב כי בכל זאת, זה מקום שאפשר רק לחלום עליו. ומה אנחנו מקבלים? פחי זבל, מדרכה מטונפת, בלי צל, בלי שלט שמעיד על הכניסה לשביל או חלילה מפה או סריקת קוד QR, אפשר להגיע ובכלל לא לדעת שהגעת. פשוט עליבות.

אז ביקשתי מידידי הAI להתערב ולהוסיף את מה שצריך וזה באמת לא יותר מדי - רחבה נורמלית, עצים, צל, קצת ספסלים. אפשר הרבה יותר כמובן, אין כאן עיצוב ואין שילוט ואין הרבה דברים שנדרש אבל גם מהמעט הזה אפשר לדמיין שצריך להיות אחרת.

בעיר שמכירה את החוזקות שלה מחלף אלנבי בכלל לא היה צריך להיות מוקם. כי מי מקים מחלף על שפת הים? אבל בחיפה ים וטבע הם משהו שמפנים אליו את הגב וכך קיבלנו כבר לפני שנים רבות מחלף אשר בראשו שממה. לא שציפיתי שזה יהיה הגנים הבהאים כן? אבל יותר שממה מזה לא יכול להיות.

לכאורה אתם יכולים להגיד, מה אכפת לך? כולו מחלף. אבל אם מסתכלים על הנקודה הזו במבט כולל (ואני יכול להבטיח לכם שאף אחד לא הסתכל עליו ככה) זה המקום בו השביל המהמם מסטלה מאריס למערת אליהו ממשיך אל בת גלים, או המקום בו קצה רחוב אלנבי ובו שני המוזיאונים (הימי הלאומי וחיל הים וההעפלה) יכול להמשיך לבת גלים ואפילו את השדרה של קרית אליעזר היה אפשר למתוח עוד קצת ולהביא לכאן. בקיצור, נראה לי שהבנתם שזה מקום די חשוב שהרבה נתיבים מצטלבים בו.

אז היום זה מקום מאוד עצוב, אתה רק רוצה לא להיות שם ולרדת לחוף או למהר לרחוב אלנבי אבל עם קצת עזרה מידידי הAI שיפרתי קצת את המצב - שמשיות, ספסלים, צמחיה (עצים זה בעיה של כי לא השאירו מספיק אדמה כשבנו את המחלף), ריצוף קצת יותר סימפטי. והופס - יש מקום שהוא נעים יותר להיות בו.

בשבע השנים בהם גרתי בנווה שאנן הותיקה היה רחוב יעקב חזן-נתיב חן חלק בלתי נפרד מההליכות/ריצות/הליכות עם עגלה שעשיתי. רחוב ארוך, יחסית מישורי, עם נוף מרשים למפרץ ולעמק. היו שם הרבה אנשים שעשו ספורט כי בחיפה התלולה אין הרבה מקומות שמציעים את הנוחות הזו.
אף פעם לא הבנתי איך יכול להיות שרחוב כזה, עם תנאים כאלה נראה כמו שהוא נראה שהרי הוא אמור להיות טיילת לואי של נווה שאנן.
תחת העירייה הקודמת הוצבו ברחוב שלושה מצפורים עם ספסלים וגם מתקני כושר. זה היה שינוי מרענן ביחס למקום ועדיין רחוב מלממש את הפוטנציאל שלו.
אז פניתי לAI וביקשתי שיהפוך את הרחוב למקום. לשהייה, להתכנסות, למשחק, לקפה, לרכיבה על אופניים, לצפייה בנוף. מקום שווה כמו שמגיע שיהיה שם, כמו שמגיע לנו.

ברחוב חורב, צמוד לרמת בגין נמצא מתחם של צריפים משנות החמישים. אלו צריפים בהם שוכנו מרצים של הטכניון אי אז כשהטכניון ניסה לייבא מרצים והעניק להם הטבה משמעותית באותם הימים - מגורים בלב החורש. המתחם נטוש כבר הרבה שנים והוא מהווה קפסולת זמן - הדברים נותרו ממש כמו שהיו.

המתחם מסקרן וייחודי, צריפים צריפים הפזורים על השטח וביניהם שטח פתוח. בלי גדרות, בלי חניות, בלי ממ''דים. פשוט להיות.

ביקרתי במקום, כתבתי על המקום ועכשיו באמצעות הצ'אט החלטתי לתת קצת חיים למקום. קשה לעשות מבט של ''אחרי'' לכלל המתחם ולכן עשיתי למבנה אחד, הורוד, שהיה אם אני לא טועה משהו ציבורי, והפכתי אותו לבית קפה, כזה שהייתם שמחים לבוא לשתות בו קפה בשישי בבוקר ואז להסתובב בין הצריפים שקיבלו גם הם שימושים שונים.

יש הרבה פרויקטים שאני חולם לעשות בחיי המקצוע האמיתיים. אין ספק שלהחיות את המקום הזה הוא אחד מהחלומות האלה.

גן אלנבי ברחוב יפה נוף הוא מקום שלא הרבה מכירים. מצד אחד גן די גדול, ברחוב די מרכזי וצמוד להרבה מוקדי בילוי ופנאי . מצד שני הזנחה די פושעת של עיריית חיפה לדורותיה.

הגן הוא תרומתה של הליידי פלורנס דאונס, גיסתו של הגנרל אלנבי, שהתגוררה עם בעלה ברחוב יפה נוף, ממש מעל הגן והיא זו שתרמה את השטח לטובת תושבי חיפה כדי שיוכל לשמש כגן ציבורי.

ליידי דאונס הייתה ממש מתבאסת שלא לומר מתאכזבת לראות את מראה הגן היום. הרבה עשביה, אספלט שחור וחונק, איזורים לא נגועים, מעט ספסלים וזהו. מזל שיש עוד הרבה עצים בוגרים שיספרו את הסיפור של הגן ההיסטורי.

אז שוב פניתי לבינה, וביקשתי להוסיף קצת חיים ובעיקר מקום להורים וילדים כי זה כל כך מתבקש (או כי אני פשוט תמיד מחפש מקומות כאלה במצבי המשפחתי...).

אגב, פעם בשנה חלק קטן מהגן מתעורר בלילה. זה קורה בסוכות אז נערך פסטיבל יין עם אווירה מדהימה שאין בשומקום אחר. למה רק פעם בשנה? הגן שם תמיד....

נ. ב. הבינה עשתה את הילדים בבריכה ממש קטנים בקנה המידה, אבל כבר נמאס לי לבקש ממנה לשפר.

מאז שעברנו לרמת אלון המשופעת מנוה שאנן השטוחה נגלתה לעיניי תופעה מעניינת - אנשים כאן נוסעים לכל מקום בתוך השכונה ברכב פרטי, גם אם המרחק קצר מאוד. לסופר, לשים את הילד בגן, לאסוף את הילד מחבר, הכל! רק ברכב פרטי. במרחק אווירי השכונה ממש לא גדולה ובין קצותיה יש כ 800 מ' אולם הפרש הגבהים בין הקצוות האלה עומד על 60 מ' (שזה שווה ערך ל20 קומות בבניין) ולכן אפשר להבין למה אנשים בוחרים ברכב, זה ממש קשה לטפס את זה. אני לא שופט, כשאתה ממהר בבוקר לעבודה (ונוסע לשם ברכב הפרטי) וצריך לשים את הילד בגן אז זה ברכב, כשאתה רוצה לקפוץ לקנות חלב ואתה גר בקצה השני של השכונה מהסופר אז זה יהיה ברכב. וגם אני, שמשתדל להתנייד כמה שיותר ברגל ובתחבורה הציבורית, כשאני צריך לאסוף את הילד מחבר בשעה שבע בערב מהקצה התחתון של השכונה אני עושה את זה ברכב כי ברגל, עם עייפות שלי ושל הילד בסוף היום זה יקח חצי שעה.

אפשר לדבר על זה שאנחנו דור מפונק וצריך לחנך להליכה רגלית אבל אני לא מאמין בזה. אני יותר מאמין שאם יהיו לציבור מספיק כלים (תחבורה ציבורית, תשתית להליכה, שבילי אופניים וכו') אז הוא יבחר יותר ברגל ופחות ברכב.
פעם חשבתי על זה שהיה נחמד אילו היו מפזרים ברחבי השכונה קלאב-קאר או קלנועיות להשכרה לשימוש חד פעמי. חשבתי על זה כשהייתי אצל חברים במדרשת בן גוריון ובקיבוץ יגור, שם הגודל של הישובים (המישוריים) כבר מכריע לטובת שימוש ברכב פרטי והקלאב-קאר הוא מעין פתרון ביניים, לא ללכת ברגל אבל גם לא להזיז את הרכב. מצד אחד זה יכול לסייע לנו בתנועות בתוך השכונה ומצד שני זה אומר עדיין סוג של כלי רכב שנוסעים בה, והם כנראה יסעו במדרכה, אז לא בטוח שזה כזה פתרון טוב.
פתרון קל הרבה יותר לדעתי שמתקשר לפוסט הקודם הוא להעלות את התדירות של הקו השכונתי. אם אתה יודע שכל עשר דקות יש לך אוטובוס אז אולי כן תעדיף להשתמש בו במקום להזיז את הרכב.
פתרון נוסף יכול להיות שאטל פנים שכונתי, כזה שעושה מסלול קבוע, קל וקצר, מגיע כל חמש דקות ופשוט מנייד אותך בתוך השכונה.
והפתרון האחרון עליו חשבתי שבו הלכתי קצת יותר רחוק הוא פוניקולר, על קרקעי, קרון אחד שעולה ויורד, שלוקח אנשים מהחלק התחתון של השכונה לחלק העליון שלה וזהו. הוא יכול להיות גם כזה שלא תופס נתיב אלא הרכבים יכולים לחלוק איתו נתיב, זה קורה במקומות אחרים בעולם…

כבר כעשרים שנה שמתחם בסמ"ת לשעבר עומד כמעט כולו נטוש. המתחם הוא חלק ממתחם הטכניון ההיסטורי והופיע בתכנית האב של המקום עוד מראשית ימי התכנון, אי שם בעשור הראשון של המאה העשרים.

בשנות הזוהר של בית הספר בסמ"ת למדו בו יותר מאלף תלמידים ב12 מגמות! תחשבו כמה תנועה של אנשים זה במרחב, כמה פעילות וכמה מסחר. אלא מאז שבית הספר נעל את שעריו כל המבנים ששימשו אותו עומדים נטושים. מדובר בעשרות אלפי מ"ר נטושים! בליבם של כל אותם מבנים עומדת רחבה גדולה שמשמשת היום כ....חניה! (זו חיפה אוהבת המכוניות, אל תראו כל כך מופתעים).

לפני קצת פחות מעשור החליטה הפקולטה לאדריכלות מהטכניון להעביר לאחר מהמבנים (מבנה הספרייה) לימודים של שנה אחת. זו הייתה התחלה טובה עבור החייאת המקום אבל זה לא מספיק. בהמשך הדרך הייתה גם תכנית אב ראשונית ורעיוניות למקום של SO אדריכלים וממה שאני יודע גם היום יש קידום של תכנית מפורטת יותר לכל המתחם. אבל בינתיים, וכנראה בשנים הנראות לעין המבנים ישארו נטושים והרחבה תמשיך לשמש כחניה.

זה היה לי מאוד תמוה שבשכונה שמשווה לשטחים ציבוריים פתוחים כמו הדר הכרמל המרחב הזה מגודר, לא נגיש ומשמש מכוניות ולא אנשים. כאן ביקשתי מהצ'אט לעזור לי. להשאיר את חומת האבן במקומה (חומה לשימור, מימי התורכים!) אבל לייצר מרחב ציבורי יפה ומזמין בתוך הרחבה, כזה שיהיה תענוג לבוא אליו ולהשתמש בו.