מאת: אדר' עומרי זילכה. צילום: אירה דרוינוב ועומרי זילכה. עריכה לשונית: אביעם בן נעים.
בימים שהם לא ימי הקורונה הנוף מחלון ביתי דינמי ומשתנה: ילדים בדרכם לבתי הספר, אוטובוסים בדרכם להדר הכרמל, מתפללים הצועדים אל בית הכנסת בשבת, רוכבי אופניים, אנשים שעושים ספורט... בכל רגע יש משהו. אבל דבר אחד נותר קבוע ולא משתנה אף פעם, וזהו הבית הנטוש שנמצא מעבר לרחוב בטרומפלדור 4. בכל הליכה לאוטובוס אני מציץ פנימה, בכל פעם שאני משקיף מהחלון אני מחכה לראות אם יש שינוי כלשהו, בכל מאות השעות שאני יושב וכותב כתבות ומשקיף על הבית הזה אני תוהה בדבר גורלו. יחד עם זאת, בגלל חשש מחדירה לשטח פרטי מעולם לא נכנסתי לחצר הבית. כך היה עד שהגיעו ימי הקורונה, ובמסגרת חקירת המאה מטרים שלי הרגשתי שאני חייב להיכנס אל תוך המגרש, לצלם, לחפש מידע ולבחון מה זה הבית הזה, שמהווה חלק מהתפאורה של חיי בחיפה. אל תוך הבית עצמו כמובן לא ניתן להיכנס.
אל הרחוב מטים ליפול שני עמודי בטון המסמנים את הכניסה למגרש, ביניהם נמתח שביל אל גרם מדרגות קטן אשר משני צדדיו עמודים עם מלבנים מוטבעים ומעליהם כדי בטון ובהם צמחייה. גרם המדרגות מוביל למרפסת קטנה דרכה מגיעים אל דלת הכניסה. בצידה השמאלי של הכניסה תוספות בנייה מאולתרות. הבית צר וארוך, בצידו האחד הוא "דבוק" אל בית מגורים בן ארבע קומות ובצידו השני חזית ובה חלונות עם תריסי עץ מאותו סוג ובאותו גודל, דרכם היה ניתן להשקיף אל אחד החדרים שלא סיפק לצערי הרבה מידע. חלקו האחורי של הבית צר יותר מחלקו הקדמי ובו חלונות בגדלים אחרים, וללא תריסי עץ, פתח שהיה כנראה כניסה אחורית לבית ושחסום כעת בבלוקים, וגם חלון המציץ אל מסדרון הבית.
אחד הדברים המיוחדים בבית הוא מבואת הכניסה הפנימית בצורת חצי משושה. הצורה הזו נראתה לי מוכרת ואכן בסיבוב ברחוב הגליל נתקלתי בעוד בתים עם חצי המשושה הזה, המובחן ביותר היה ברחוב הגליל 41. ככל הנראה זה היה טיפוס בניין אשר "שיכפלו" ברחבי השכונה בעת הקמתה, מה שהופך את הבית הזה לוותיק ולכזה שראוי לדעת מה הסיפור שלו ובוודאי לשמרו. עיון בתיק הבניין של הבית באתר מחלקת ההנדסה בעירייה העלה שני דברים מעניינים: 1. הבית נבנה לפני 1935. 2. לבית היה אמור להיות צמוד בקיר משותף בית זהה לו, שנבנה ונהרס עבור אותו בניין בן ארבע קומות שתיארתי קודם לכן. יותר מזה תיק הבניין לא הכיל. סרטון של יומני כרמל משנת 1947 לכבוד 25 שנים לשכונת נווה שאנן מראה כי גם העמודים אשר מסמנים את הכניסה למגרש היו אלמנט חזרתי במבני השכונה אז.
ביקשתי לדעת מה הסיפור של הבית הזה ולמה הוא ננטש, מי גר בו, כיצד הוא נקשר לראשית השכונה, כמה בתים מסוג זה היו בשכונה, איך נראה הבית המקורי מבפנים, אילו עוד פרטים ייחודיים היו לו דוגמת כד הצמחייה בכניסה? לשמחתי, הגעתי אל אישה שהבית שייך למשפחתה. היא החזירה אותי לימי ראשית השכונה ולמשפחת גולקו, שהייתה מהמשפחות הראשונות בשכונה ושהבית היה שייך לה. פרט ההיסטוריה הזה פתח צוהר לעולם שלם שאני עוד אצטרך להתעמק בו: על תפקידו של גדליהו גולקו כמחלק המים בשכונה ועל בנו, דוד גולקו, שנרצח במאורעות 1936 ואשר על שמו קרויה כיכר דוד בפינת הרחובות חניתה וטרומפלדור. הבית אומנם שמר על שימושו המקורי כבית מגורים ברוב שנותיו, אך שכנו בו גם מעון, מכולת ותחנת טוטו (עדיין ניתן לראות שרידי פרסומות בחלק עם תוספות הבנייה משמאל לדלת הכניסה), נגרייה מאולתרת ומקום לגידול בעלי חיים (גם עדות לזה עוד ניתן למצוא בחצר). הסיפורים האלה על תולדות המשפחה ועל השימושים השונים בבית רק העצימו בי את התחושה הראשונית שהייתה לי, שהבית הזה הוא קפסולת זמן לימי השכונה הראשונים שחוגגת ממש בקרוב מאה שנים להיווסדה.
לא נעים ולא טוב לראות בתים נטושים, והם אומנם מסקרנים מאוד ומצטלמים יפה מאוד (לאוהבי הג'אנר) אבל גם לא טובים לעיר, כפי שכבר כתבנו כאן. אני מדמיין עתיד אחד לבית הזה. בראשי הוא משופץ ומשומר לפרטי פרטים (אל תדאגו, אני מכיר מספיק אדריכלי שימור מעולים) ומהווה מרכז לעסקים קטנים בשכונה - משרד, סטודיו וכאלה. גם המשרד שלי יהיה שם (זה אומנם מתנגש עם המשרד שאני מדמיין שיהיה לי בשוק תלפיות, אבל הם לא צריכים לדעת אחד על השני). בגינה בין הבית הקדמי לאחורי, אחרי ניקוי וטיפוח, ייערכו ערבי תרבות, אירועי קח-תן, ערבים שיוקדשו לתכנון השכונה ולאקטיביזם חברתי בה, ערבי סרט שכונתיים בקיץ, וכל זאת תחת שרשראות של גרילנדות נעימות.
עד שכל זה יקרה, אנסה לפחות לגרום לעירייה להכניס את המבנה לרשימת השימור שלה. אם "אחים" של המבנה ברחוב הגליל נכנסו, איו סיבה שהמבנה הזה לא ייכנס. לא רבים הם המבנים ההיסטוריים שנשארו בשכונה, ועל המעט שיש צריך להגן.