מאת: אדר' עומרי זילכה. עריכה לשונית: אביעם בן נעים.
בשנת 2014, לאחר חמש שנות לימודים מפרכות, סיימנו – אני ודנה אשתי – את לימודי האדריכלות בטכניון והיינו צריכים לקבל החלטה היכן למקם את חיינו המשותפים. למרות שרוב חבריי ומשפחתי נמצאים באזור המרכז, חיפה משכה אותי להישאר בה (ואם אתם עוקבים אחרי הבלוג, לא קשה לכם להבין למה זה קרה…). אך לצערי המקרה שלנו יוצא דופן וחריג בנוף. מתוך מחזור של כ-60 בוגרים נשארנו בעיר שישה (!). ומה שנכון למחזור שלנו ולמקצוע שלי נכון גם למחזורים ולמקצועות אחרים בעולם העיצוב. הצעירים של העולם הזה לא נשארים בעיר. אולי הסיבה לכך היא היצע העבודות הרחב שיש באזור המרכז (יש מקצועות בתחום העיצוב שכמעט אין בהם היצע עבודות בחיפה בכלל), אולי זו האורבניות שתל אביב יודעת להציע או אולי מיתוג לא נכון של חיפה. תהא הסיבה אשר תהא, רוב צעירי עולם העיצוב לא מוצאים בחיפה בית, וזה עצוב.
ובכלל, צעירים נוטשים את חיפה זה שנים על גבי שנים והתופעה מדאיגה. אם חיפה לא מסוגלת לשמור על צעיריה שלא לומר למשוך אליה צעירים חדשים, אולי צריך להבין מזה משהו על כמה היא טובה, איכותית או מתאימה למגורים. אבל העובדה שחיפה לא מצליחה להשאיר פה את דור העתיד של המעצבים בארץ על אף שהם לומדים במוסדות האקדמיים כאן, עצובה אף יותר. אלה הצעירים שיפתחו חנויות מגניבות, שיציירו עוד ציור רחוב מעניין, שייזמו יריד מעצבים, שירימו אירוע של סרטי אנימציה קצרים, שיקימו תערוכות, ושחלקם בוודאי יביא ביום מן הימים כבוד לעיר (זוכרים את ה-Broken Fingaz??). אם הם לא נשארים פה, העיר עייפה יותר, מגניבה פחות, מעניינת פחות. אם אתם ממש מתעניינים חפשו מחקרים העוסקים בקשר בין מקומות בעלי אורבניות טובה לבין "המעמד היצירתי", שמעצבים נחשבים חלק ממנו והופכים לחלק בלתי נפרד מהמקום.
הרצון להשאיר את צעירי עולם העיצוב בחיפה הוליד שתי יוזמות שאינן קשורות זו לזו: "סירה" ומגדלור", ואת שתיהן אציג לכם כאן.
סירה - מרחב יצירתי ליוצרים
"כשאדם אחד עושה אקט במרחב העירוני, חושבים שהוא לא נורמלי.
כששלושה עושים, זה נראה כמו ארגון אידיאליסטי.
כשרואים קולקטיב מתגבש של אנשים מעצבים יחד, זה כבר הופך לתנועה-יוצרת-שינוי-עירוני".
מי שעומד מאחורי סירה הם קבוצת חברים, יוצרים עצמאיים וחיפאים גאים. את סירה ייסדו מיכל נר-דוד וארז שמח (שכתבתי עליו פעם כאן), לאחר מכן הצטרפו אליהם חברים נוספים, ולאט לאט נוצר לו קולקטיב סירה. היום חברי הקולקטיב הם בלה פוטצ׳י, יעל אופיר, מיכל נר-דוד, ארז שמח, זיו שמח, טל פוגל, ושרון שפיץ. הקבוצה החלה לעבוד על הרעיון לפני כשנתיים, כשהם מבקשים ליצור מרחב עבודה משותף לאומנים, אבל כזה ששם דגש על קהילתיות, על שיתוף ידע ועל יצירת הזדמנויות עבור יוצרים מעולמות התקשורת החזותית והעיצוב. בין היתר אחראית הקבוצה על הקמת תערוכות ואירועי עיצוב, אומנות ותרבות בעיר, על סדנאות ייעודיות וייעוץ עבור בוגרים טריים ממכללות העיצוב, על מתן פלטפורמה אמיתית וחשיפה למעצבים עצמאיים בחיפה, על קורסים וסדנאות אומנות שונים לקהל הרחב, על עידוד היכרות ושיתופי פעולה בין יוצרים שונים, ועוד.
"בניית קהילה והנגשת ידע הם נושאים מרכזיים עבור הקבוצה, וכך גם התוכן שהם מייצרים. לדוגמה, כל אחד יכול להיכנס לדף הפייסבוק של הקבוצה ולהבין בגדול איך להקים עסק כמעצב עצמאי – החל מהביורוקרטיה והטופסולוגיה וכל הדברים המעצבנים שאנחנו לא רוצים להתעסק בהם (עם איזה רואה חשבון לעבוד, איך לפתוח עסק, איך לבנות פורטפוליו, איך לשווק את עצמי, איך לנהל את הזמן ואיך להתנהל עם לקוחות), ועד לדברים היותר פילוסופיים-רגשיים כמו תחושת הבדידות שעלולה לעלות כשעובדים לבד מהבית, ואיך למצוא קהילה דומה שיכולה לתת תחושת שייכות, ללמוד ממנה וגם לשתף אותה ולהיתמך בה". כך מספרת מיכל נר-דוד מייסדת ושותפה בסירה. כאחד שמכיר את פחדי/לבטי/תהיות העצמאי המתחיל, נהדר לדעת שיש מי שמעונין לעזור ולסייע ורואה בזה שליחות.
אחד האמנים במהלך אירוע שיזמה הקבוצה ברחוב שיבת ציון, שבו הם ציירו על פתחים רבים לאורך הרחוב
הקבוצה מבקשת לפעול ביחד כדי לתת במה לעולם העיצוב בחיפה ולייצר קהילת מעצבים חיה ופועמת בעיר מתוך אהבה אליה ואל אומנות ועיצוב. נר-דוד אומרת כי הם חברו יחד כדי לעצב מציאות ושהם "מאמינים שאנשים יצירתיים הם כאן כדי לעצב את העולם מחדש ולייצר עומק ומשמעות במרחבים האורבניים בהם אנו חיים". העובדה שיש מי שמתעניין ורוצה להעשיר את המרחבים האורבניים שלנו המשוועים לאהבה, לטיפוח ולשדרוג ממלאת אותי אופטימיות, והידיעה שמדובר בבני הדור שלי משמחת אותי מאוד, במיוחד אחרי כל אותן אמירות שספגנו על כמה שאנחנו לא אכפתיים לעולם ולאחרים.
ואי אפשר בלי מדרש שם. נר-דוד מסבירה: "סירות מזכירות לנו מאד את חיפה – הים, הנמל, לשוט בים הפתוח של האפשרויות. אבל טמון בסירה גם מסר חשוב: אומנות על כל גווניה – חוצה גזע, דת ומגדר ומתקיימת תמיד בשלום – גם אם היא מעלה חילוקי דעות ופרשנויות שונות. כך גם אנחנו, אנשים ויוצרים מכל הסוגים והגוונים, פועלים למען האומנות ושואפים לשוט יחד בסירה בשלום, כולנו, באותה סירה".
מתוך התערוכה "עיר נמל" שיצרה הקבוצה בה הוצגו עבודות של אמני הקבוצה שביטאו כל אחד בדרכו את חיפה והנמל שבה
המגדלור - בית חיפאי למעצבים
אל הכוונה להקים את עמותת המגדלור התוודעתי דרך שיחה עם מייסדת העמותה, טלי בודסקו החיפאית, בה היא ניסתה לרתום אותי לעמותה וגם הצליחה (כן, אני חבר בוועד המנהל שלה). אם בקבוצת סירה המייסדים הם מעצבים שפועלים למען מעצבים אחרים, טלי איננה מעצבת והרעיון להקים את העמותה צץ במוחה לאחר עשרות שנות עבודה בארגון גדול. את הידע שהיא צברה בהזזת פרויקטים היא החליטה לתרגם לעולם העיצוב ולחיפה – שניהם יקרים לליבה, ולאחר שהתפטרה מעבודתה החליטה להקדיש את זמנה להקמת העמותה. יחד עם טלי חברים בעמותה אנשי עיצוב ממגוון מקצועות וגם אנשי חינוך וניהול.
"לעיר יש עבר מפואר אבל עתיד לא ברור", אומרת לי טלי; אמירה כאובה שרבים מסכימים לה. למקום הדואג הזה בנפשה נכנס החלום שלה ושל יתר העוסקים במלאכה בעמותה, לפיו העיצוב יהיה מנוע לשינוי תרבותי, עסקי וחברתי בחיפה והוא ייצב וימתג את העיר בעתיד. זה אולי נשמע לכם כמו רעיון אוטופי חסר סיכוי, אבל יש מקומות בעולם כמו איינדהובן (הולנד), אטלנטה (ארה"ב) ואפילו סינגפור שעברו את השינוי הזה ומיתגו את עצמן כערים (או מדינה) של כלכלה עיצובית ומעגלית שדוחפת את כל העיר קדימה. איינדהובן היא דוגמה מעולה שאפשר ללמוד ממנה. לפני השינוי העיר הייתה שוקת שבורה, עת יצאו ממנה מפעלי ייצור גדולים. ברגע שאימצה את העיצוב כמחולל עירוני, זה עשה את העבודה בענק שכן היום היא "בירת העיצוב" של הולנד. ההקבלה אלינו קלה: גם אצלנו התעשייה יצאה ויוצאת (בתקווה שזו המזהמת תצא מהר יותר) וגם אנחנו צריכים למצוא את המתווה לעתיד הכלכלי-תעסוקתי-חברתי של העיר. טלי מסבירה לי שהבחירה בעיצוב היא לא סתמית, היא נובעת מהעובדה שיש סביבו עניין ענקי בתחילת המאה ה-21. בעולם של שפע ותחרות אנחנו קונים בין היתר את מה שמעוצב טוב יותר (בין אם מוצר או שירות), ולכן יש התעסקות רבה בנושא, למשל בקרנות, פרסים, התאגדויות, לימודים ועוד. לטענתה (ויש כמה מחקרים שמוכיחים את זה), העיצוב הוא כוח כלכלי אדיר שיכול להניע את העיר קדימה.
אחת הפעולות הראשונות שעשו במגדלור הייתה הקמת תוכנית החממה הכוללת 16 מפגשים, בהם מקבלים המשתתפים ידע בנושאי שיווק, תמחור, ניהול עסקי, תערוכות וירידים, חוזים, פלטפורמות מקוונות - וזאת בהדרכתם של מנטורים בזמן הקורס ואחריו. מטרת החממה היא לייצר הבנה של איך העולם העסקי והשיווקי מתנהל, לאפשר מרחב לשאילת שאלות, להיכרות עם אנשי מקצוע אחרים, לייזום שיתופי פעולה ולקבל "גב" חזק מספיק מקצועית וחברתית על מנת שהמעצבים ירצו להישאר בעיר ולפתוח פה את עסקיהם. לפי טלי, יצירה של קהילת יוצרים עם עסקים בני קיימא היא המנוע לשינוי, ומסה של מעצבים בעיר תוכל להניע את החזון קדימה. בלי מעצבים, עסקים ושיתופי פעולה הרעיון הגדול לא יוכל להתממש.
אחרי שתעבור מעלינו הקורונה מבטיחים בעמותה גם כנסים ואירועי עיצוב עירוניים. לצד אלה, החלום הגדול הוא הקמת בית חיפאי למעצבים. בית שבו יוכלו לקבל מידע, ליצור בשלל חומרים, טכנולוגיות וצורות, לארח, להציג, למכור, ובין לבין ליצור קליקה של מעצבים. אני כבר מדמיין את הבית הזה באיזה חלל תעשייתי עם תקרות גבוהות וחללים גדולים, יהיה בו אזור של מדפסות תלת מימד ואזור של צורפות, אזור של איור ועיצוב גרפי ואזור של עבודות עץ. אני מדמיין את היריד השנתי שלהם לפני פסח וראש השנה על גג המבנה למול הנוף החיפאי ומדמיין את ההרצאות הסופר-מעניינות שיהיו שם עם טובי המעצבים בארץ ובעולם. מדמיין ורוצה כבר שזה יקרה.
כמו במקרה של סירה, גם במגדלור מרבים לדבר על ה"ביחד". זה שמוליד רעיונות טובים יותר, שמאגד אנשים להילחם עבור הזכויות שלהם, שמפתח ומאתגר את השותפים, שיכול להוליד השפעה ומשמעות רחבה יותר מעבר לפעילות של אדם בודד. כולנו יודעים מה הוא מגדלור ומה תפקידו בעולם האמיתי, אבל בעמותה מאמינים שקהילת המעצבים של חיפה היא מגדל האור שיכול להדריך את המעצבים הצעירים ולהוביל אותם לעגון בבטחה בנמל הבית, כאן בחיפה.
***
בעיר שיש בה מאות בוגרים לעיצוב בכל שנה וייחודיות עירונית שיכולה להוליד מוזה ליצירה בקלות, אין ספק שסצנת העיצוב החיפאית צריכה לנסוק גבוה גבוה, ומשמח מאוד שיש אנשים שמנסים לגרום לזה לקרות.