בכל זאת יש בה משהו

בדיוק לפני שנתיים עברנו מנווה שאנן (טרומפלדור פינת הגליל) לרמת אלון. זה היה מעבר קשוח מאוד שכן השיפוץ עוד לא הסתיים ונחתנו עם כל הציוד שלנו לדירה בתהליך שהייתה עוד לפני ניקיון. שבוע אחרי שעברנו פרצה המלחמה ואז כל צרותינו בקשר לדירה נראו שוליות והמעבר כולו נכרך בסיפורי הזוועות של ימי המלחמה הראשונים.

במהלך שנתנו הראשונה למגורינו ברמת אלון לשי בתי (שהייתה בת חמש וחצי כשעברנו) ולי היו געגועים עזים לבית הישן. שי התגעגעה לפינת הזולה שהייתה לנו בסלון ולחנות הגלידות שהייתה מתחת לבית כמו גם לחבר טוב שהיא נפרדה ממנו. אני התגעגעתי להליכה ממושכת ברגל, לרשת רחובות, לאנשים ברחוב, לתחבורה ציבורית תדירה, למסחר מקומי ולמה לא. מי שעוקב אחר הבלוג שלי יודע שתיארתי פעמים רבות את נווה שאנן הותיקה כמקום נוח ועירוני בקנה המידה החיפאי של המילה.

שנתיים של מגורים ברמת אלון גרמו לי להכיר את השכונה. שוטטתי בכל השבילים, הלכנו בכל הדרכים האפשריות לבית הספר ולגנים, בחנתי את הבינוי בה מקרוב וגם במבטים מרחוק, צפיתי בחילופי העונות בה, הכרתי מקומות שיש בהם יש זווית לנוף, למדתי איפה הצל באיזו שעה וחיכיתי שעות לקו 20. השנתיים האלה אולי לא השכיחו ממני כמה נוח היה לגור בנווה שאנן אבל הן גם גרמו לי להבין שגם ברמת אלון בכל זאת יש משהו. מכיון שהבלוג הוא היומן הפרטי-ציבורי שלי עם העיר ומכיון שאני מרגיש שאני צריך להשלים עם עובדת מגוריי כאן החלטתי לכתוב חמש נקודות לזכותה של השכונה ובכך גם לשתף אבל אולי גם להוכיח לעצמי שטוב כאן.

1. מערכת השבילים.

התלבטתי אם לכתוב מערכת או לא כי זה נשמע מאוד ''מקצועי'' אבל בסוף החלטתי להוסיף את המילה הזו כי זה בדיוק מה שיש כאן, מערכת סדורה של שבילים החוצה את השכונה ומקשרת בין כל המקומות החשובים. ביום יום אני נע בעיקר ברגל בשכונה והשבילים האלה הם המקומות שאני מעדיף לעבור בהם. השבילים הם לרוב שבילי מדרגות רחבים יחסית ועמוסים בצמחייה כך שמתקבלים מבטים בהם השביל עטוף צמחיה מכל כיווניו דבר המדמה יער יותר מאשר עיר.

2. השדרה הראשית.

אומנם כתבתי על שבילים אבל לצידם יש את השדרה הראשית של השכונה לאורך רחובה הראשי-יגאל אלון. לרוב אנחנו חושבים על שדרה במופע ה''רוטשילדי'' שלה, שני נתיבי תנועה ומדרכה רחבה במרכז. כאן בשכונה יש מופע פחות שכיח והוא שדרת צד - מדרכה רחבה בצד אחד של הרחוב לכל אורכו. זהו נתיב ההליכה העיקרי שלנו לבית הספר ולגנים והוא נוח בין היתר בגלל רוחב המדרכה שאי אפשר למצוא בהרבה מקומות בעיר. לצידם, תראו מופתעים, יש צמחיה רבה ועצים מסוגים שונים כשהבולטים בהם הינם עצי הסיגלון אשר בחודש מאי הופכים את השדרה לסגלגלה כולה.

3. טבע.

רמת אלון דבוקה לטבע, אי אפשר להגדיר את זה אחרת. זה קריאות של תנים בלילות (למה הם תמיד נשמעים כמו משוגעים?), זה מבט לעצים מחלונות הבית ולצבעם המשתנה לפי השעה ביום וזה היכולת לצאת מהבית ותוך פחות מחמש דקות להיות בלב הטבע. זה דבר מופלא בעיקר בעונת החורץ והאביב אז אפשר לצאת לסיבוב בטבע בלי הכנות ובלי מאמץ. זה מאוד חיפאי ולא כל כך נדיר בעיר ועדיין זה שיש לי את זה משמח אותי.

4. הבינוי הפוסט מודרניסטי.

יום אחד אני אעשה פינה שלמה על הסגנון הפוסט מודרניסטי בעיר אבל עד אז אספר שזה הסגנון ששבר את הסגנון המודרני ה''ישר'' ששלט בארץ (ובעולם) עשרות שנים והביא למבנים צורות, צבעים ושילובים ביניהם שלא היו עד אז (ואולי גם לא היה צריך, אבל זה לשיחה נפרדת). זה צבעים של ורדרד, תכלת וצהבהב, זה גמלונים פשוטים מאוד בראש חדרי המדרגות, וזה קורות ועמודים במיקומים לא הגיוניים. שלא תבינו אותי לא נכון, זו לא איזו שכונה לדוגמא לסגנון ויש מבנים יפים יותר בעיר או בארץ בסגנון הזה ועדיין, לסגנון היו שנים מעטות כל כך שמעניין (כנראה רק אותי) לראות את הביטוי שלו במרחב.

5. שקט.

יש כאן שקט והרבה ממנו. אני לא בנאדם של שקט כל כך. אשתי צוחקת עליי שאני צריך להרדם עם רעש של מכוניות ברקע. אבל אחרי יותר מעשור של מגורים על רחובות ראשיים בנווה שאנן, ואחרי ששמעתי כל כך הרבה שיחות וצעקות מהרחוב נחמד לי שיש לי שקט. לפעמים זה יותר מדי שקט ולפעמים זה נעים לי, בעיקר אחרי שמונה בערב כשהילדים כבר במיטות ואז יש שלווה ענקית כזו, שלא הייתה לי בבית הישן. ואולי זה בכלל גיל ארבעים שגרם לי לחבב יותר את השקט.

וכשאני קורא את מה שכתבתי אני רואה שבעיקר המרחב הציבורי כאן הוא זה שמדבר אליי. הוא לא מרחב עירוני כמו שהיה בנווה שאנן, ועדיין יש בו משהו חיפאי ממש - הרבה ירוק, מבטים לטבע ולנוף, תחושה מקומית ושלווה.