כתב וצילם: אדר' עומרי זילכה. עריכה לשונית: אביעם בן נעים.
גבעת השבשבת היא אחד מהמקומות האלה שאתה מוקסם מהם בכל פעם שאתה מבקר בהם. הגבעה, הממוקמת סמוך למרכז זיו, היא שטח ירוק פתוח ולא מבונה, מעין הר קטן של טבע בתוך המישור של נווה שאנן. שמה של הגבעה ניתן לה על שם שבשבת שעמדה במקום בעבר והניעה - כך מספרים - משאבת מים.
את הביקור הנוכחי לשם עשינו בבוקר של פסח. "הודות" לקורונה הכבישים היו ריקים כמו שלא היו מעולם, אנשים כמעט ולא עברו ברחוב והרעשים היחידים שנשמעו היו של תפילות, של מזגנים ושל כמה ילדים. בעלייה לגבעה באותו היום היה מעין קסם, לעלות ולראות את העיר מלמעלה ביום הכי שקט בשנה.
הכניסה אל הגבעה מתחילה דרך הגינה האקולוגית (שתקבל יום אחד כתבה משל עצמה), שם כמה משוגעים לדבר הקימו גן עדן קטן. בפעילות חברתית המשלבת עבודת אדמה, מודעות סביבתית וכיף, הם דואגים למקום, שותלים וזורעים, קוטפים ומכינים ארוחות, מטפחים ומראים שבעבודה קשה אפשר להפוך פיסת אדמה לגן ירוק ופורח. ואכן המקום פורח, בעיקר עכשיו באביב. כמות הפריחה הלהיבה אותי והגן עצמו דמה לאיזו גינה אנגלית קסומה, רק חסר שבני אצולה ישוטטו במקום עם שמשיות.
העלייה לגבעה דורשת מעט מאמץ, בכל כמה מטרים יש פיסת דשא המזמינה לרבוץ בה וגם גינת כלבים המזמינה את הכלב להוציא בה אנרגיה. מה שבעיקר שווה את המאמץ הוא הנוף שמתחיל להופיע ככל שעולים. הגגות האדומים של נווה שאנן, רמת אלון הנראית כמו כפר ים תיכוני צבוע לבן בין העצים, המגדלים של סביוני דניה הנראים כאילו נחתו מהונג קונג, מבני הטכניון שאני נהנה לזהות ובהם גם מבני המעונות האחרונים שנבנו ושמפרים את ההרמוניה עם הטבע, בתיה הנמוכים של שכונת זיו, השיכונים המסודרים של יזרעאליה, מבט אל מרכז הכרמל, נחל זיו ונחל הגיבורים ודרכו עד הים ובו ספינות שמפליגות באיטיות רבה. את הכל סוגרים בקומפוזיציה מושלמת הרי הגליל הקרובים והרחוקים ועננים לבנים ששטו להם באותו היום בשמיים, מפרים את הסגר שהוטל עלינו בשל הקורונה.
הנוף מדהים ככל שעולים והוא מגיע לשיא כאשר מגיעים אל פסגת הגבעה. שם רחבת מדרגות מחופה באבן מקדמת את פני הבאים ונותנת להם מבט של 360 מעלות ללא הפרעות (כמעט) על הסביבה. למרות שזה לא המקום הכי גבוה בחיפה, התחושה היא שאתה על גג העולם. השלווה רבה, וההערכה ליצור העירוני הזה שנקרא חיפה המשלב בכזו ייחודיות גם מבנים ותשתיות וגם טבע - רבה גם כן.
על כל היופי הזה מעיבים שני דברים. הראשון הוא הקל מביניהם והוא ההזנחה במקום. נדמה שכבר שנים המקום לא ראה חידוש או שיפוץ. אין ספק שבהשקעה לא רבה אפשר להפוך אותו למרחב ציבורי מזמין ואיכותי הרבה יותר ממה שהוא היום. שיקום שבילים, תאורה, שלטי הסבר, כמה פינות משחק - יכולים להפוך את המקום להרבה יותר טוב. את המחשבות על עיצוב כולל למקום שישמור על מאפייניו הטבעיים אבל גם יעניק נגיעה רעננה וחדשנית אני משאיר לחלומות הפרועים שלי.
הדבר השני שמעיב על הביקור ואותו לא ניתן יהיה לתקן בקרוב, הוא פרויקט הפינוי בינוי שנבנה בתחתית הגבעה ברחוב ברל כצנלסון, שם מספר מבני שיכון נהרסו לטובת הקמה של כמה מבני מגורים. בעודי עומד בראש הגבעה ומתפעל מהנוף ומהעיר לא יכולתי שלא לכעוס וגם לקלל קצת בלב את מי שאישר את בנייתו של הפרויקט הזה כפי שהוא נבנה. הפרויקט חוסם את המבט מגבעת השבשבת מערבה לכיוון רמת חן ורמת ספיר, ובמקום הנוף הפתוח יוצר חומת בינוי גבוהה ומפלצתית. הולילנד קטן אצלנו בשכונה.
גובה המבנים נקבע בוודאי על פי מכפילי הדירות שיש בפרויקטים מסוג כזה. על מנת שתהיה כדאיות כלכלית, היזם מקבל את האפשרות לבנות פי כמה דירות ממה שהיה לפני הפרויקט, וזה מוביל לרוב למבנים שאינם דומים בפרופורציות שלהם למה שהיה קיים. אין ספק שהתחדשות עירונית היא חשובה ומבורכת והיא תשמור על כך שלא נהרוס שטחים פתוחים בתוך או בצמוד לעיר (ראו גבעת זמר הסמוכה), אבל לא ייתכן שחישובים כלכליים יהיו השיקול היחיד שיניע את התכנון בעיר. לשמחתי תוכנית האב של השכונה, שהוכנה על ידי אדריכלית אירית צרף-נתניהו ושהוצגה לא מזמן בוועדה המקומית, שומרת על הגבעה ומציעה בינוי בטיפולוגיה אחרת בצדדים אחרים של הגבעה כדי שטעות כזו לא תשוב. אבל חשוב לזכור שמקבלי החלטות תמיד יכולים בעתיד שלא לקדם את מה שמוצע בתוכנית, ותחת עקרונות של ציפוף והתחדשות להציע שוב מבנים כאלו.
אי אפשר שלא לכעוס כשרואים את החומה הזו ומבינים שהחוויה החיפאית הייחודית הזו נפגעה בצורה אנושה ולעולם לא תשוב להיות כפי שהייתה. האם מי שאישר את הבינוי לא ביקש לראות חתך שמראה את יחסי הגובה בין הגבעה לבין המבנים החדשים, או חמור מכך: האם הוא ראה את אותו החתך ולא הבין את המשמעות?
הפרויקט הנבנה הוא דוגמה רעה נוספת לכך שמקבלי ההחלטות בעיר לדורותיהם לא באמת מבינים את האוצרות שיש בעיר הזו. רכיביה הטבעיים של חיפה על הים, הוואדיות, פארק הכרמל, העצים, החורשות, המעיינות, הפריחה, בעלי החיים וגם הטופוגרפיה הם ה-נכס שיש לעיר הזו ושאין לאף עיר אחרת בארץ. כל אותם רכיבי נוף יכולים להיות חלק מהעיר ולא החצר האחורית שלה, יכולים להוות חוויה עירונית ייחודית ושונה ממה שקיים בערים אחרות ולתת לנו החיפאים גאווה ענקית על מה שיש לנו וגם איכות חיים גבוהה. אבל במקום זה, אף אחד לא טורח לטפח את המקומות האלה ולשמור עליהם, ויתרה מכך - מקים חומה שהורסת את מה שלעיר הזו יש להציע. אם נמשיך ככה, אפשר לעזוב כבר עכשיו במקום לראות אותה נהרסת אט אט.
אז כן, יצאנו מהטיול בגבעה עם תמונות יפות, עם ילדה שמחה, עם המון התלהבות מהעיר הזו אבל גם עם מועקה גדולה.
ולסיום, שיר:
"גבעת השבשבת מתעוררת" // אורטל אורי קרן:
הֵקַצְתִּי רֶגַע לִפְנֵי כֻּלָּם, רֶגַע לִפְנֵי שֶׁהָעוֹלָם מִתְעוֹרֵר לוֹ מִמְּנוּחָתוֹ. וַאֲנִי מַקְשִׁיבָה. אֲנִי מַקְשִׁיבָה לְצִיּוּץ הַצִּפּוֹרִים, לָעֵצִים עוֹשִׂים קוֹלוֹת. אֲנִי מַקְשִׁיבָה לַצְּלִילִים שֶׁל הַטֶּבַע, לְפַשְׁטוּתוֹ הָרַכָּה הַמִּתְפַּלֶּשֶׁת וּמְמַלֵּאת אוֹתִי. אֲנִי מַקְשִׁיבָה לַשֶּׁקֶט שֶׁלָּהּ, שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה,
הָעוֹטֶפֶת אוֹתִי, אֶת אוֹרִי, בְּאוֹרָהּ.