מן הפרט אל הכלל

בשנה האחרונה יצא לי לבלות את רוב שעות היום בבית. זה התחיל מזה שהפכתי לעצמאי בראשית יולי, המשיך לאיחוד המפלצתי של חופש גדול-חגים עם הילדים בבית וממשיך גם עכשיו כשאני מה שנקרא ''עובד מהבית''. הבעיה היא שאני לא בנאדם של לעבוד מהבית. אני אוהב להתלבש, לצאת, לנסוע באוטובוס (אבא שלי מדווח שיש לי שריטה על אוטובוסים מגיל קטן) ולראות את העיר. מאז שאני לא יוצא לעבוד כל יום אני אפילו מרגיש שאני כותב פחות כי העיר לא מקפיצה לי נושאים לכתוב עליהם. ובכל זאת, גם ישיבה במקום מסוים (הבית, השכונה) מולידה תובנות אותם אני אחלוק אתכם בפוסטים הבאים. זה אומנם יישמע מאוד לוקאלי לשכונה שלי בלבד (רמת אלון) אבל בפועל, זה תקף להרבה שכונות אחרות בעיר.

חלק 1 - השכונתית.

נתחיל בשיר:

אוי מסכן מי שתלוי בקו עשרים

מתי הוא מגיע? אין יודעים

והקו שלו, מסלול מפותל כל כך

ובעיקר את העצירה החיונית בגרנד שכח

מסכן מי שתלוי בקו עשרים

מילא לרדת, אבל בעליה כולנו בו תלויים

משורר אני כבר לא אהיה, אבל השיר מבטא את התסכול הענק שיש לי מקו עשרים, הקו השכונתי שלנו. על מנת להגיע למרכז זיו בו נמצאים קווים רבים מאוד של תחבורה ציבורית יש שתי אפשרויות, או להשתמש בקו הזה או לרדת ברגל. הבעיה שהתדירות של הקו היא פעם ברבע שעה-עשרים דקות וזו לא תדירות שאפשר להסתמך עליה כי הסיכוי לסנכרן את זה עם אוטובוס ההמשך ממרכז זיו הוא אפסי. עשרים דקות זו תדירות שמדירה אנשים מלהשתמש באוטובוס ומעבירה אותם לרכב, או לתסכול. לכן הרבה פעמים אני בוחר ללכת ברגל שזה לרוב אחלה כי אני אוהב ללכת ורוב הדרך נעימה וירוקה, אבל מה עושים כל אלה שלא יכולים או לא רוצים לרדת? ונגיד וירדתי, צריך לחזור הביתה בעליה ממרכז זיו, ושם כבר יש בעיה רצינית כי מדובר בעשרות מטרים של טיפוס עד הבית. כך שלרוב אני מוותר על ההליכה הרגלית ומחכה ומחכה ומחכה לאוטובוס, כל זאת בשביל נסיעה של פחות מחמש דקות.

בעבר הלא רחוק קו עשרים גם היה מגיע לגרנד קניון, שזה היה מעולה, לא בשביל הקניון אלא כי שם מתרכזים המון קווים של תחבורה ציבורית. למשל, היה אפשר לנסוע בקו עשרים לגרנד ומשם מטרונית לחוף הכרמל שזה להיט! בלי לעבור במרכז חורב ופרויד וכו'. אבל כאמור הקו שינה את מסלולו לאיזה מסלול ארוך ומפותל שאי אפשר להבין והגרנד כבר לא חלק ממנו.

וכך אנחנו יוצאים מהפרט אל הכלל, בכל השכונות החיפאיות על הרכס יש איזה קו שכונתי שמוציא מהן אנשים אל הציר העירוני הקרוב בו יש אוטובוסים בתדירות טובה לרוב לחלקים אחרים של העיר. הפטנט של השכונתית ממש טוב רק שהתדירות שלו ממש לא! שכונתית צריכה להיות מהירה ולעבוד מקסימום כל עשר דקות כדי לאפשר לאנשים להכנס ולצאת מהשכונה במהירות ואולי גם לעודד אותם לוותר על הרכב הפרטי. אם לא שמתם לב, חיפה היא עיר קשה להתניידות רגלית וצריך לאפשר את הדרך הנוחה ביותר להתנייד בתחבורה ציבורית ולא ברכב הפרטי. רק שכאן הוא עדיין מולך.

ומילה אחרונה על תעריפים, בשנה האחרונה תעריף הנסיעה הבודדת עלה לשמונה שקלים. בעוד שהפרסומות ברדיו מספרות שמיליון וחצי ישראלים נהנים מהנחה אני מרגיש שנדפקתי בענק כשנסיעה של שתיים ושלוש תחנות של פחות מחמש דקות עולה לי שמונה שקלים. והרבה אפשרויות אין, לפחות לא בעליה הביתה, כפי שכבר הבנתם….

בתמונה: המסלול הלא ברור של קו 20.

חלק 2 - בתוך השכונה.

מאז שעברנו לרמת אלון המשופעת מנווה שאנן השטוחה נגלתה לעיניי תופעה מעניינת - אנשים כאן נוסעים לכל מקום בתוך השכונה ברכב פרטי, גם אם המרחק קצר מאוד. לסופר, לשים את הילד בגן, לאסוף את הילד מחבר, הכל! רק ברכב פרטי. במרחק אווירי השכונה ממש לא גדולה ובין קצותיה יש כ 800 מ' אולם הפרש הגבהים בין הקצוות האלה עומד על 60 מ' (שזה שווה ערך ל20 קומות בבניין) ולכן אפשר להבין למה אנשים בוחרים ברכב, זה ממש קשה לטפס את זה. אני לא שופט, כשאתה ממהר בבוקר לעבודה (ונוסע לשם ברכב הפרטי) וצריך לשים את הילד בגן אז זה ברכב, כשאתה רוצה לקפוץ לקנות חלב ואתה גר בקצה השני של השכונה מהסופר אז זה יהיה ברכב. וגם אני, שמשתדל להתנייד כמה שיותר ברגל ובתחבורה הציבורית, כשאני צריך לאסוף את הילד מחבר בשעה שבע בערב מהקצה התחתון של השכונה אני עושה את זה ברכב כי ברגל, עם עייפות שלי ושל הילד בסוף היום זה יקח חצי שעה.

אז מה אפשר לעשות והאם אפשר אחרת? כאן אנחנו גם יוצאים מהפרט (השכונה שלי) אל הכלל (שכונות משופעות אחרות בעיר). אפשר לדבר על זה שאנחנו דור מפונק וצריך לחנך להליכה רגלית אבל אני לא מאמין בזה. אני יותר מאמין שאם יהיו לציבור מספיק כלים (תחבורה ציבורית, תשתית להליכה, שבילי אופניים וכו') אז הוא יבחר יותר ברגל ופחות ברכב. פעם חשבתי על זה שהיה נחמד אילו היו מפזרים ברחבי השכונה קלאב-קאר או קלנועיות להשכרה לשימוש חד פעמי. חשבתי על זה כשהייתי אצל חברים במדרשת בן גוריון ובקיבוץ יגור, שם הגודל של הישובים (המישוריים) כבר מכריע לטובת שימוש ברכב פרטי והקלאב-קאר הוא מעין פתרון ביניים, לא ללכת ברגל אבל גם לא להזיז את הרכב. מצד אחד זה יכול לסייע לנו בתנועות בתוך השכונה ומצד שני זה אומר עדיין סוג של כלי רכב שנוסעים בה, והם כנראה יסעו במדרכה, אז לא בטוח שזה כזה פתרון טוב.

פתרון קל הרבה יותר לדעתי שמתקשר לפוסט הקודם הוא להעלות את התדירות של הקו השכונתי. אם אתה יודע שכל עשר דקות או אפילו פחות יש לך אוטובוס אז אולי כן תעדיף להשתמש בו במקום להזיז את הרכב.

פתרון נוסף יכול להיות שאטל פנים שכונתי, כזה שעושה מסלול קבוע, קל וקצר, מגיע כל חמש דקות ופשוט מנייד אותך בתוך השכונה. הוא גם יכול להיות כזה של העירייה ולא של חברת תחבורה שיהיה מאוד קשה להניע אותה למהלך כזה.

והפתרון האחרון עליו חשבתי שבו הלכתי קצת יותר רחוק הוא פוניקולר, על קרקעי, קרון אחד שעולה ויורד, שלוקח אנשים מהחלק התחתון של השכונה לחלק העליון שלה וזהו. הוא יכול להיות גם כזה שלא תופס נתיב אלא הרכבים יכולים לחלוק איתו נתיב, זה קורה במקומות אחרים בעולם…

וגם כאן אני חוזר למחיר הנסיעה בתחבורה ציבורית. אם נסיעה בתוך השכונה של תחנה או שתיים לא יעלה שמונה שקלים אלא שני שקלים למשל אולי גם זה יעודד יותר אנשים להשתמש. אין לתאר כמה עשקו אותנו ב''מהפכת צדק'' שעשו כאן לאחרונה שגזרה בין היתר על תושבי חיפה מחירים מאוד גבוהים.

אני יודע, לחיפה ולמדינה יש בעיות קשות יותר להתמודד איתן מאשר בעיית הנגישות בתוך השכונה ועדיין, שכונות הרכס נולדו בתפיסות תכנוניות מסויימות כולל מקום מסוים של הרכב הפרטי והיום זה לא מחזיק מים, חייבים להתחיל לחפש פתרונות לפנים השכונות (כמו גם לקשר החיצוני לעיר) כי ההסתמכות על הרכב הפרטי חייבת לעבור מן העולם.

בתמונה או יותר נכון בוידאו, פוניקולר עולה ברחוב יגל אלון. זה נקשר גם לפינת ''לדמיין את חיפה'' שרצה בעמוד האינסטגרם של הבלוג כבר כמה זמן וכדאי לעקוב אחריה.