מאת: אדר' עומרי זילכה. עריכה לשונית: אביעם בן נעים.
תמיד כשאנחנו יוצאים מסרט וצועדים הביתה, בעיקר בלילות החורף, אני מייחל שהדרך תהיה ארוכה יותר כדי שנספיק לדבר על מה שהחזקנו בפנים כל הסרט. אנחנו הולכים שלובי זרועות כאילו היינו (לפחות) בפריז ומדברים על העלילה, על השחקנים, על השפה (בעדיפות לשפה זרה), על העיצוב וגם על בית הקולנוע – סינמה קפה עממי.
אני חושב שמכל הדברים שאני שמח עליהם בסביבת המגורים שלי, הקרבה לבית הקולנוע הזה - מרחק שתי דקות הליכה - הוא אחד הדברים הנהדרים שבהם. בלי לתכנן מראש, בלי לנהוג, בלי לחפש חניה, בלי לחשוב יותר מדי, אלא פשוט להחליט חמש דקות לפני כן ולצאת לצרוך תרבות במרחק יריקה. מה יכול להיות טוב יותר מזה?
למי שאינו מכיר, סינמה קפה עממי הוא בית קולנוע הממוקם ברחוב הגליל 99 בנווה שאנן. ראשיתו של המבנה בשנות ה-40 כבית פועלים שכלל גם אולם קולנוע וגם משרדים וספרייה. שמו של המקום תאם את שם בית הספר הסמוך, בית הספר "עממי", אשר הפך מאוחר יותר לבית הספר "תל חי". לאורך השנים חלו שינויים במבנה: הספרייה והמשרדים יצאו ממנו, מספר האולמות עלה בתחילה לשלושה ואז ירד בשנית, כך שנותרו שני האולמות הקיימים כיום ואשר מכילים 180 מושבים כל אחד. כיום מפעילה את המקום רשת "לב".
הקולנוע, מאחרוני הנפילים של בתי הקולנוע השכונתיים ששרדו את עלייתם של המגה-קומפלקסים הגדולים, שונה מהותית מהם. הוא איננו חדש ואיננו נוצץ, הוא לא מפלסטיק והוא לא צועק. הוא נינוח, שקט, ידידותי, קטן, כמעט ביתי והוא מעניק חוויה ייחודית, שונה במהותה מהחוויה התלת-מימדית-ארבע-חושית של בתי הקולנוע העכשוויים. עצם הכניסה אליו, אפילו עוד לפני שצפיתם בסרט, היא כניסה למימד אחר של זמן. זאת, לא רק כי המבנה קיים משנות ה-40 וכי רוב המבקרים בו הם בשנות ה-60 לחייהם, אלא כי הוא לוקח אותנו לזמן שבו התרבות, כמו יתר הפעילות הציבורית שלנו, הייתה חלק מהרחוב, מהשכונה ומהעיר ולא הוגלתה החוצה ממנה.
הרחוב, היה מאז ומעולם התפאורה בה התרחשו חיי היום יום והיה בו הכל – מסחר ומגורים, תנועה מכל הסוגים, מוסדות ציבוריים שונים – וככזה היה חי ומלא באנשים, במפגשים ובאווירה. תיאוריות התכנון של תחילת המאה ה20, שקראו לבזר את הפעילויות השונות שבעיר ולהרחיק אותן זו מזו, יצרו בין היתר את המציאות בה אנו חיים, מציאות שבה עיקר המרחב העירוני מורכב משכונות שינה בלבד שאינן מציעות דבר מלבד בתי מגורים. ככאלה, גם אם הן יפות, שקטות, 'נחשבות' או ירוקות – הן משעממות ואינן מושכות פעילות אנושית ענפה. העצוב הוא, שעד היום התכנון העירוני בארץ מסתכל על המודלים האלו שדוחקים החוצה משכונות מגורים שימושים אחרים, בעוד שבעולם למדו מזמן ששימושים מעורבים הם מבין הדברים הטובים ביותר שיכולים לקרות לעיר.
אם נחזור לסינמה קפה עממי, חוץ מהיותו מקום מפלט לשעתיים, תרומתו הגדולה ביותר היא בהיותו החלק המיוחד והשונה במארג של פונקציות ציבוריות שכונתיות הנמצאות בסביבתו והכוללות מקומות בילוי, בתי עסק ומסחר זעיר. על אף אופי הבינוי הרגיל למדי של נוה שאנן, השילוב הזה בין פונקציות ציבוריות לבין מגורים יוצר שכונה עם אופי, עם אווירה ועם פעילות אנושית לאורך כל שעות היום; מסוג הדברים שלא מוצאים בשכונות שינה.
אם תחשבו על זה, המקומות שאתם הכי אוהבים לטייל בהם בחו"ל הם כאלו שגם כוללים מקומיים שגרים בהם אבל גם מוסדות תרבות, מקומות בילוי ומסחר, כך שרואים בהם הרבה אנשים. כי מה יכול להיות טוב יותר מרחובות שמציעים לך חלונות ראווה, ריח של מאפה, מבחר של פירות וירקות טריים, פרחים לשבת וגלידה קטנה על הדרך? מה יכול להיות טוב יותר מאשר לצרוך את מה שאנחנו צריכים, כולל סרט, מבלי להזיז את האוטו, בלי להפעיל את הוויז, מבלי להתאמץ ומבלי לתכנן מראש מה המצרכים שנצטרך בעוד שבוע?
המסחר והתרבות השכונתיים מתחילים לחזור לאט לאט לרחובות בארץ, והעירוניות מרימה בזהירות את ראשה לאחר שנים שבה הייתה מוקצית. לנו רק נשאר לשמר ולטפח את השכונות שכן מציעות את החוויה העירונית ולקוות ששכונות אחרות בעיר, בעלות פוטנציאל כזה או אחר (למשל עיר תחתית או הדר), יקבלו את הטיפול המתאים ויחזירו לרחובותיהן את הפעילות המסחרית, התרבותית וכמובן האנושית.
לסיכום, תעשו לעצמכם טובה: בפעם הבאה שבא לכם לראות סרט, ותרו פעם אחת על הסינמול ולכו לעממי. אולי תתאהבו בו, אולי לא, אבל מובטחת לכם חוויה ייחודית וסרט מעולה. ואל דאגה, גם שם יש פופקורן.