ב21 באפריל 1953 התקיים אירוע מרגש בפאתי נווה שאנן, הנחת אבן הפינה למבנה לפקולטה חדשה בטכניון - הפקולטה לאווירונאוטיקה. האירוע לא היה מרגש רק בגלל הקמת הפקולטה החדשה או המבנה החדש, הנחת אבן הפינה הייתה הלכה למעשה תחילת בניית קמפוס הטכניון החדש בנווה שאנן.
הנחת אבן הפינה למבנה הפקולטה לאווירונאוטיקה. מתוך תיק התיעוד למבנה שערך אדריכל אמיר פרוינדליך.
מאז אמצע שנות הארבעים ביקש הטכניון להתרחב וזאת לאחר שנקלע למצוקת מקום קשה במיקומו ההיסטורי בהדר הכרמל. תחילה הציע תכנית בינוי על שטח גן הטכניון אך הרשויות וועד השכונה סירבו לו ולאחר מספר חלופות הוחלט בתחילת שנות החמישים על הקמת קמפוס חדש בפאתי טירת הכרמל. לאתר החדש הוכנו תכניות ואף הוצאו מכרזים לחלק מהמבנים כאשר הראשון בהם היה מבנה הפקולטה לאווירונאוטיקה. הקמת הפקולטה היה עניין לאומי ובעל חשיבות רבה שכן לאחר מלחמת העצמאות היה ברור כי לצבא דרוש כוח אווירי מיומן וטוב ועל הטכניון הוטלה המשימה להכשיר את המהנדסים לצורך כך, כפי שהכשיר מהנדסים ואדריכלים ביתר התחומים. הקמת הפקולטה חייבה מעבדות אשר גורמות למטרדי רעש חזקים ולכן היה צורך להקימם רחוק ממבני מגורים ואכן הקמפוס החדש לא היה סמוך לאלו. גם בתוך הקמפוס החדש מוקם המבנה רחוק משאר מבני הפקולטות האחרות (בדיוק כפי שהוא מוקם גם בקמפוס נווה שאנן).
אלא שהאתר בטירת הכרמל היה בעייתי ממגוון סיבות ולאחר ויכוח סוער סביב הנושא החליט ראש הממשלה בן גוריון בסיור שערך בחיפה וסביבותיה שקמפוס הטכניון החדש לא יוקם בטירת הכרמל אלא יוקם בפאתי נווה שאנן על מה שהיה פארק שסומן על ידי הבריטים. אין זה מפתיע שבן גוריון התערב בנושא שכן הוא היה מעורב עד מאוד בטכניון ובין היתר היה זה שדחף את יעקב דורי להיות נשיא המוסד בראשית שנות החמישים.
את מבנה הפקולטה תכנן אדריכל יוחנן רטנר שהיה איש אשכולות - אדריכל, איש צבא (שסירב לבקשת בן גוריון להתמנות לרמטכ"ל) ומחנך (בין היתר שימש גם כדיקן הפקולטה לארכיטקטורה). המבנה שתכנן לטירת הכרמל הועתק במדויק לקמפוס נווה שאנן ושם החלה בנייתו. קצב הבניה היה מהיר ולאחר כחצי שנה בלבד נחנך המבנה והחלו בו הלימודים. סגנון הבניה היה כמובן מודרני כיאה לראשית שנות החמישים אך עם נגיעות קלאסיות מעטות כשהעיקרית היא מבואת הכניסה עם "פטריית הבטון" במרכז החלל. למבנה חמישה אגפים וביניהם חצרות. מיקומו של המבנה בחלקו הגבוה של הקמפוס והיותו המבנה הראשון בו גרם לכך שהמרפסת שבו הייתה לנקודת ציון בביקורי אישים מפורסמים בקמפוס בין אם ראשי מדינה, אנשי צבא, תורמים וכו'. לאור חשיבותו האדריכלית וההיסטורית הוכר המבנה כמבנה לשימור והוכן לו תיק תיק תיעוד על ידי אדריכל אמיר פרוינדליך.
המבנה סמוך לחנוכתו.
עד כאן הסיפור ההיסטורי ומכאן לבעיות. כפי שאפשר להבין מהסיפור ההיסטורי המבנה הוקם במהירות רבה תוך ביסוס לקוי על קרקע לא יציבה ולכן כבר בשנות השמונים הוכנה תכנית הנדסית לייצוב שלו אשר יושמה בצורה חלקית. בשנים האחרונות התברר כי המבנה אכן שוקע ולכן הוזמנה חברה מיוחדת לבדיקת מצב היסודות וטיב הקרקע. הבדיקה העלתה שורת בעיות חמורות בהן יציקת היסודות לעומק לא ראוי ושימוש בבטון ללא חיזוקי ברזל. המעקב אחר קצב התרחבות הסדקים הוביל לכך שאגף אחד שלו הוגדר על ידי התקן הישראלי כמבנה מסוכן ליושביו. לאור זאת פונה אגף זה מיושביו ונערכה תכנית פינוי יתר יושבי המבנה לאור המצב הבעייתי.
על מנת לבחון מה יש לעשות בנידון כינס הטכניון ועדת מומחים בנושא ואלו החליטו שהחלופה הטובה ביותר היא הריסת המבנה ובניית מבנה חדש אשר ישחזר את המבנה הישן. אם לא יהיה שינוי בהחלטה זהו גורלו של המבנה כאשר ברקע כבר קיימת תכנית למבנה החדש ואף תורם.
עכשיו הגיע הזמן לשאול כמה שאלות:
האם החלופה שנבחרה היא באמת החלופה הטובה ביותר? האם באמת אין דרך להציל מבנה לא גדול במיוחד? האם זה המקרה הראשון בעולם מסוגו ובשום מקום לא הצליחו להציל מבנה במצב כזה? אולי קיים פתרון אחר מסובך יותר או יקר יותר?
האם אנשי שימור שותפו בועדת המומחים שהחליטה להרוס את המבנה? יש כידוע כמה מומחים לשימור בטכניון, כולל כאלה שסקרו את כלל הקמפוס ומכירים את המבנים ואת חשיבותם. האם מהנדס העיר וראש מחלקת השימור של העירייה היו שותפים להחלטה? האם ההחלטה הייתה הנדסית נטו? האם נושא שימור המבנה החשוב הזה היה פקטור משמעותי?
ואם כבר להרוס כי אולי אין ברירה אחרת, אז למה לשחזר? הפרקטיקה של שחזור מבנים אינה רווחת בעולם ולא בכדי (תחשבו כמה מבנים אתם מכירים ששוחזרו…). לא בונים מבנה חדש ש"מתחפש" למבנה אחר ולא מעתיקים ערכים של לפני שבעים שנה לתוך מבנה עכשווי, זה קצת מגוחך.
בעיני הסיפור הזה גדול אף יותר מהסיפור על המבנה הספציפי של הפקולטה לאווירונאוטיקה. הסיפור הוא על תפיסת הטכניון את המבנים ההיסטוריים שלו ואת המורשת האדריכלית שבקמפוס. לטעמי הטכניון על אף שהכיר בעשרה מבנים לשימור ועל אף שמכין לכולם תיקי תיעוד בימים אלו, לא ממש מבין מה יש לו בין הידיים. אז אולי צריך להזכיר לו שהקמפוס הוא מוזיאון פתוח לאדריכלות ישראלית ובו יצירות מופת אדריכליות (לא פחות!) שתוכננו על ידי טובי האדריכלים שפעלו כאן (חלקם זוכי פרס ישראל). הקמפוס מספר סיפור דרך מבניו - סיפור היסטורי, אקדמי, נופי וגם אדריכלי והוא מעין שדה ניסויים גדול ומרתק. לטעמי הטכניון מוצא את נושא השימור כמשהו שהוא חייב לעשות אך היה שמח אם לא הייתה לו את המשקולת הזו על הגב. מבנים לשימור לא מושכים תורמים, דורשים תחזוקה ולעיתים מצריכים טיפול מיוחד ויקר, מי צריך אותם בכלל?
מבני מופת נוספים בטכניון. מימין אולם צ'רצ'יל כחלק מה"פורום" בתכנון אדר' אריה שרון ואדר' בנימין אידלסון. במרכז מבנה בית הכנסת בתכנון אדר' אהרון קשטן. משמאל פרסומים בעולם על מבנה מעבדות דנציגר בתכנון אדר' אלפרד נוימן, אדר' צבי הקר ואדר' אלדר שרון.
הטכניון הוא מוסד ציבורי ואינו אוניברסיטה פרטית. נכסיו הם נכסינו והמורשת האדריכלית שבו היא חלק מהמורשת האדריכלית של עירנו וארצנו. לטעמי חייב הטכניון לבחון שוב לעומק את החלטת הריסת המבנה ולקיים דיון היוצא מתחומי ההנדסה בלבד ומביא שיקולי מורשת ותרבות לתמונה. יתרה מכך עליו להפעיל את מיטב המוחות הקיימים (חלקם נמצאים בין כותלי המוסד) ולמצוא פתרון לבעיה, גם אם כרוך בתכנון מורכב יותר, עלויות גבוהות יותר או משך ביצוע ממושך.
ולסיום משפט אישי. אני יודע שאני כותב על הרבה מבנים ואיזורים בעיר באהבה גדולה אך לקמפוס הטכניון שמורה אצלי פינה חמה בלב. כאן קיבלתי את החינוך האדריכלי שלי והתחלתי לגבש את תפיסת חיי האדריכלית. בשנים מאז סיימתי את לימודיי הייתי שותף לסקר שימור האתרים בקמפוס (שהובילו אדר' רות ליברטי שלו, אדר' אמיר פרוינדליך ואדר' הנוף רקפת סיני), המשכתי לחקור את הקמפוס ובארבע השנים האחרונות אני מלמד (יחד עם אדר' הקמפוס לשעבר אורליה קירמאיר) על המורשת האדריכלית שבו בקורס המשלב הרצאות וסיורים למבנים בהם גם כמובן מבנה אווירונאוטיקה. אני מייחל ליום שבו הנהלת הטכניון תבין את האוצר שיש לה בקמפוס - לא רק חוקרים, מעבדות ופרסי נובל (כבוד כולם במקומם מונח) אלא גם מבנים ונוף היוצרים את תפאורת הלימודים והמחקר המושלמת.