פרידה

מאת: אדר' עומרי זילכה.

לא, אל דאגה, אני לא נפרד מחיפה ולא נפרד מהבלוג, אתם תקועים איתי לעוד הרבה זמן. אני נפרד ממרכז הכרמל.

במהלך העשור האחרון עבדתי בשלושה משרדי אדריכלות באיזור מרכז הכרמל ''רבתי'': אצל רותי ליברטי שלו ברחוב קדימה שם למדתי מהו שימור ותיעוד, אצל אילן איזן במוריה פינת צפרירים שם למדתי כל מה שאפשר לדעת על הכנת תב''עות (תכניות בניין עיר לשכונות או ישובים) ואצל אירית צרף בדרך הים בואכה כיכר הרקפות שם חידדתי את חושיי וכישוריי העירוניים. כל אחד מהמקומות האלה השאיר עליי חותם גדול למקרה שתהיתם...

בניינים מציצים מאחורי העצים

בתור נווה שאנני (גם כשאני גר ברמת אלון כבר שנה וחצי אני עדיין בהוויה נווה שאננית), השהיה במרכז הכרמל הייתה החצי השני של אונת השגרה שלי ואני וקו 28 היינו לחברים הכי טובים (ומיטב הפוסטים נכתבו בו). השבוע סיימתי לעבוד באיזור וכך נפרדתי משהות יומיומית במרחה הזה שהיה לי כמו בית שני.

לאורך העשור בו עבדתי באיזור הכרתי אותו לעומק ואת מרכיביו וצפונותיו: התאכזבתי משדרות מוריה שלפרקים הן פשוט כביש ולא רחוב ראשי של עיר, התלהבתי לשבת בגן שמואל הכהן לארוחת צהריים ולהרגיש מינימום בבריאנט פארק בניו יורק, אהבתי לרדת אל העבודה בדרך הים תוך כדי שיטוט ברחובות המקסימים היורדים - שדרות יצחק, שדרות הצבי או שושנת הכרמל ולהתפעל מהבתים והעצים והשילוב ביניהם, היה לי כיף לשבת פעם בהרבה יותר מדי זמן באיזה בית קפה קטן באיזור שניה לפני הטרפת היומית, נהניתי לראות אנשים רבים במרכז הכרמל בבקרים ואחר הצהריים בדרך לעבודה ולבית הספר (דופק עירוני של אנשים תמיד עושה לי טוב), אהבתי להרגיש את האווירה הקצת תיירותית שיש בואכה איזור שער הלבנון שם תמיד נדמה לי שהעיר הופכת לאחרת, התלהבתי לשמוע את פעמון הכנסיה הרוסית למרות המרחק למשרד בדרך הים, נדהמתי כל פעם מחדש במבטים המתגלים לעבר הדופן השניה של הואדיות באיזור וגם במבט היורד את דרך הים תחת חופות עצים מרשימות וברקע כבודו הים הכחול, ירדתי לטיול אחר הצהריים בואדיות ישר אחרי העבודה כשעוד לא היו לי ילדים לחזור אליהם, התלהבתי למצוא תגליות היסטוריות בדמות מבנים כשהעיקרי שבהם הוא אולי מנזר סנט מקסימוס ברחוב מגידו שם נדמה שפיסה מירושלים נחתה בחיפה. שוטטתי ללא לאות, הכרתי סמטאות ומבנים, עצים ומקומות והייתי לבן המקום, למרות שלא התגוררתי באיזור מעולם.

אין ספק שלמרכז הכרמל איכותיות רבות וחלקן הן תמצית החיפאיות או לפחות זו שעל הכרמל (שהרי למדתי כבר שאין דבר כזה חיפאיות אחת, יש מגוון). הבריזה גם בקיץ, העצים הגדולים המצלים, המבנים המתחבאים ביניהם החושפים פרטים אדריכליים מיוחדים, העסקים הקטנים, המשעולים, המבטים הרחוקים והדופק הקצת יותר עירוני לאורך הציר, כל אלו הם בגדר מתנות שהתכנון ההיסטורי וגם המיקום הגיאוגרפי השאירו לנו לפקדון. יחד עם זאת, לאורך השנים לא יכולתי שלא להבחין גם בשינוי שחל באיזור, התחדשות אם תרצו לקרוא לזה ככה, בו עשרות מבנים מפנים את מקומם לטובת מבנים חדשים כשהתוצאה לרוב היא הפרת האיזון העדין שבין הפנוי לבנוי ושינוי המרקם האיכותי שבו התברך האיזור. רבות כבר כתבתי כאן שאינני נגד התחדשות (ואני גם מתכנן כזו) אולם אני חושב שהגיעה השעה לעצור, לבחון מה עשו עשר ויותר שנות תמ''א לחיפה בכלל ופרט לאיזור ולהפיק לקחים, חלקם אולי דרמטיים, כדי לאפשר התחדשות אולם בד בבד שמירה על האיכויות ככל הניתן. חיוב נטיעה גדולה יותר של עצים במגרשים החדשים, טיפול בממשק שבין המבנים לבין הואדיות, הרחבת מדרכות, תשתית תחבורה ציבורית טובה ויעילה שאולי גם תוריד את הצורך בחניות רבות (שמותירות קרקע מבוטנת ללא יכולת להצמיח עליה כלום), הפיכת השימור למנוע וזרז לפיתוח ולא לנטל ולעול, עידוד עסקים קטנים, הפיכת הציר לרחוב עירוני תוסס ולא לכביש סואן ועוד ועוד. לא חסר מה לעשות, רק לקוות שזה לא יעשה מאוחר מדי.

שיכוני עובדי בתי הזיקוק, רחוב ניצנים. אדר' אלפרד גולדברגר

בין העצים מסתתרת ארובה בבית בשדרות הצבי

ובחזרה אליי, הסרתי היום את הסימון ''מועדף'' במוביט מעל קו 28 הוא חוזר להיות עוד קו, אבל מרכז הכרמל אני בטוח ימשיך למשוך אותי לשיטוטים ולביקורים.