מאת: אדר' עומרי זילכה. עריכה לשונית: אביעם בן נעים.
אני אדם שמחשיב את עצמו אופטימי וגם במצבים קשים או מסובכים אני מנסה למצוא את נקודת האור. השבוע האחרון בו הייתי בבית עם אשתי, ילדתנו בת השנתיים ובננו בן השלושה שבועות הוליד אינספור התמודדויות, תסכולים, בעיות, חששות ועייפות רבה, אבל הוא גם הוליד כמה תובנות בתוך משבר הקורונה המתגלגל הזה.
אחד הדברים הבודדים שעוד נשארו לי על מנת לשמור על השפיות הנפשית של כולנו הוא להוציא את הילדה לטיול בעגלה ברחובות נוה שאנן הוותיקה בה אנחנו מתגוררים. מכיוון שהמטרה היא להעביר כמה שיותר זמן ומכיוון שכמעט כל שאר התכניות התבטלו - בנוסף לזה שאי אפשר ללכת למקומות סגורים או אפילו לגן המשחקים - הטיולים הפכו נינוחים יותר, רגועים יותר ויש זמן לשים לב לפרטים, כאלה שלא שמתי לב אליהם עד היום למרות שעברתי ברחובות האלה עשרות פעמים. פעמים רבות תהיתי על קצב החיים המסחרר בו אנחנו חיים והנה דווקא בצל המצב המוזר הזה, יש לי הזדמנות לשעה-שעתיים להאט ולחזור להתבונן לעומק, כמו שהייתי עושה פעם, לפני שנהייתי מבוגר עסוק.
אני שם לב לקומפוזציה יפה של חלונות מסודרים בשלשה במרכזה של חזית, לחיפוי מעניין שנראה כאילו הגיע מקומת הרחוב במבנה אירופאי הדור, לחזרתיות של מסתורי כביסה, לפריחה המשגעת שיש בגינות השכונה (ועל זה בכתבה אחרת), למבט הישיר אל מרכז הכרמל הנשקף ממש ממול וקורא לי "בוא אליי, אני ממש כאן ליד" למרות שזה שקר וייקח לי הרבה זמן להגיע אליו, לפרופיל לא שגרתי של מדרגות באחד המבנים, לשביל כניסה לבניין העובר בין עשרות ברושים ומייצר אווירת מסתורין, למבטים חדשים על השכונה מתוך עצמה, למבנה נטוש ומרפסת אל הנוף שרק מחכה שאבוא ואשב בה עם כוס יין ואכתוב כתבה חדשה, לשלט היסטורי על מבנה שכבר שנים תהיתי מה הסיפור שלו או למשחק מעניין באלמנטי בטון בחדר מדרגות.
כל הליכה עם הפרטים שאני מוצא בה, כל סיבוב עם הדברים הקטנים שנעלמו עד היום מהעין, כל טיול עם תובנות חדשות על המקום בו אני גר. תודה קורונה, יצא ממך משהו טוב בכל זאת...