מאת: אדר' עומרי זילכה. איור: אדר' אייל אלרון. עריכה לשונית: אביעם בן נעים.
*הרצאה המבוססת על כתבה זו, הועברה במסגרת הליכות ג'יין 2020. לצפייה בהקלטת ההרצאה לחצו כאן*
כמה שעות לפני ליל הסדר אותו ערכנו בפעם הראשונה בביתנו, ירדתי כמצוות הגברים העבריים לשפוך את הזבל. הרחוב היה שומם. אומנם מאז החלו מגבלות התנועה הרחוב נהיה שומם יותר, אבל השילוב של החג יחד עם העוצר שהוטל הביא לכך שהרחוב נדם לחלוטין. אוטו לֹא נסע, הולכי רגל לֹא עברו, רוכבים לֹא התגלגלו, ילדים לֹא שיחקו, הרוח לֹא זעה, הַבְּרִיּוֹת לֹא דִּבְּרוּ, אֶלָּא הָעוֹלָם שׁוֹתֵק וּמַחֲרִישׁ. רק ציפור כן צייצה. בתור מי שגר על רחוב ראשי כבר שמונה שנים, אני יכול להגיד שזה חריג ברמה שאי אפשר לתאר במילים וזו אחת החוויות המרכזיות אותה אני לוקח איתי מהתקופה הזו.
לא יכולתי שלא להתלהב מהמראה של הרחוב הריק והסתכלתי כמה רחוק שרק אפשר בתוך השקט הזה. יכול להיות שאין בכלל מכוניות? יכול להיות שאני יכול ללכת על הכביש ללא בעיה? האם אני הוזה?
טרומפלדור פינת רחוב הגליל בבוקר חג הפסח 2020. הרחובות ר י ק י ם.
בתור מי שגדל בערים כל חייו, כלי הרכב הם אחד המרכיבים המרכזיים שאליהם שמים לב. שומעים אותם, מחשבים הליכה לפיהם, הם נמצאים בכל מקום והם מקבלים את תשומת הלב המרבית בעוד שאנחנו הולכי הרגל נדחקים לשוליים. כתבתי על זה בבלוג לא מעט ואני מרבה לחשוב על זה, על איך הערים שלנו מוטות רכב פרטי ועל מה אפשר וצריך לעשות כדי שזה ייפסק.
לפתע, כשהכבישים נדמו ולא עברה בהם תנועה, היה נדמה לי שאני יכול שוב לכבוש את המרחב הציבורי הזה שהופקע ממני. פתאום כשהלכתי על הכבישים, הבנתי את הגודל שלהם, את המקום שהם תופסים בעיר, את הנפח המשמעותי שיש לאספלט בתוך העיר שלנו. יתרה מכך, הבנתי כמה זה נוח כשיש לך בתור הולך רגל מקום רחב מאוד ללכת בו, ללא הפרעות, מקום בו אתה הגורם הכי חשוב ולא ניצב בצילו של גורם אחר. ההליכות האלו על הכבישים גרמו לי לדמיין מה היה קורה אילו באמת היינו נפטרים מכל הכבישים האלה ובמקומם היינו מקבלים מרחבים ציבוריים חדשים ומרגשים. נתתי לדמיון להתפזר והגעתי לכמה מחשבות שאהבתי במיוחד ואותן אני רוצה לחלוק אתכם. הן מופרכות, הן הזויות, הן לא ישימות בעליל אבל בימים משוגעים כאלה נדמה שהכל מותר ובעיקר לדמיין.
ואני מדמיין את שדרות טרומפלדור בתור יער. לכל אורך הרחוב ניצבים עצים גדולים עם חופות ענק ובני אדם חוסים בצילן. בדמיוני נוצרת מעין שדרת יער המשתנה בהתאמה לעונות השנה, בה האנשים נהנים מטיול לאורך השדרה, ילדים רצים ורוכבים על אופניים או מטפסים על העצים ולא רוצים לחזור הביתה, פירות נושרים מהעצים או נקטפים לסלט הבא והציפורים מצייצות ועפות מעץ לעץ.
ואני מדמיין את רחוב בלפור בדיוק בקטע שבו הוא נפגש עם רחוב ארלוזורוב - איך הוא מנצל את השיפוע הרב שיש בו לטובת מגלשות. המון מגלשות, ארוכות וקצרות, ישרות ומעוקלות, סגורות ופתוחות, עם מים ויבשות, שהופכות את הרחוב הזה לגן משחקים אחד גדול.
ואני מדמיין את רחוב בן גוריון במושבה הגרמנית בתור תעלת מים המתחילה בים ומסתיימת בכניסה התחתונה לבהאים. המבקרים בגנים מסיימים את הביקור ועולים על סירה, יורדים באחד הרציפים בדרך להיכנס לאיזו מסעדה או ממשיכים עד הסוף לים (כי אם כבר אנחנו מפנטזים כמובן שגם הים פתוח לציבור). בשעות אחר הצהריים משפחות שטות להנאתן הלוך ושוב ברוח הנעימה של האביב, ובשעות הלילה סירות משיטות זוגות אוהבים בתוך מי התעלה הזורחים מאורם של הגנים.
ואני מדמיין את רחוב העצמאות שהופך לספורטק ענק. מסלולי ריצה לפי מהירויות. מסלולי אופניים, כמה מסלולי שחייה, אופני כושר, מסלולי מכשולים, מתקנים. אנשים יורדים בכרמלית או מגיעים באחד משבילי המדרגות, עושים אימון, מדברים, מחליפים תרגילים, מתחרים ואז יושבים באחד מבתי הקפה הפונים לרחוב. שם אפשר כמובן למצוא גם כאלו שהספורט האמיתי שלהם הוא לאכול את הקוראסון של הברדה.
ואני מדמיין את מחלף נוה שאנן - על הסבך הענקי של גשריו וכבישיו - הופך לסקייטר פארק ענקי. מכל קצות העולם באים ליהנות מחוויית סקייטרים שאין כדוגמתה. ירידות מתונות יותר ופחות, מתקנים מיוחדים שהוקמו, מפלסים על מפלסים של סקייטרים שעוברים בין הקומות השונות על מוטות וסולמות. מפלצות הבטון והאספלט מלאות בחיים ולא בפיח, בצחוק ולא ברעש מנועים.
אז כן, אולי חלמתי והתרחקתי מאוד לכמה דקות מהמציאות. אבל מחשבה יוצרת מציאות, ואולי, בעוד כמה שנים חלק מכבישינו יפנו את מקומם חזרה אלינו, להולכי הרגל. אם זה קורה בכל העולם, אין שום סיבה שזה לא יכול לקרות אצלנו.