מאת: אדר' עומרי זילכה. עריכה לשונית: אביעם בן נעים.
כל החורף חיכיתי שיגיע האביב ונוכל לצאת לטייל. הגבים בדרום מלאים במים, הירוק בצפון נראה כמעט לא אמיתי, הפריחה בכל מקום משוגעת, הנחלים שוצפים, הכינרת עלתה ומזג האוויר הופך נעים בדרך לחום הכבד של יולי-אוגוסט.
חיכיתי, ואז הגיעה הקורונה והבהירה לי שלטייל בחודש הקרוב אני לא אצא. מבואס, התחלתי לתור אחר פיסות טבע ליד הבית בכל אותם טיולי שוטטות שאני יוצא אליהן עם בתי על מנת לשמור על שפיות.
ידעתי שהחצרות פורחות בעונה הזו, אבל לא הבנתי עד כמה. כמו שכתבתי בכתבה הראשונה בסדרה, גם כאן, דווקא בגלל הקורונה היה לי יותר זמן להתבונן ולחפש בחצרות את הטבע. ואכן מצאתי אוצרות.
רקפות בשלל צבעים, כלניות, סביונים, חרציות, קאלות, כליל החורש, עיריות ועוד סוגים רבים. מודה שבלהט הרגע לקחתי את מגדיר הפרחים (הרציני שלי) לנסות ולהגדיר את כל הפרחים שפגשתי כדי שאוכל להגיד לבתי בדיוק איך קוראים לכל פרח, אבל המשימה עוד לא הושלמה.
מפתיע ביותר היה מורד רחוב הגליל, מרחק שתי דקות הליכה מהבית, שהפריחה בו הייתה מעל לכל ציפייה והולידה תחושה של טבע גלילי רחוק, כזה שחלמתי לצאת ולראות באביב. בשביל לא מסומן עברתי ולא הפסקתי לצלם את שלל הפרחים שלא מפחדים מהקורונה ועומדים במרחק של פחות משני מטר האחד מהשני.
כמה טוב ויפה לראות את החצרות טובלות בירוק, את מגוון הצבעים והצורות של הצמחיה שהאביב מביא איתו. כמה משמח לראות את כל זה בזמן שהנפש מתמודדת עם התקופה הקשה הזו.
לגליל או לנגב אני כנראה כבר לא אגיע באביב, אבל לפחות הוא בא אליי הביתה.