כתב וצילם: אדר' עומרי זילכה. עריכה לשונית: אביעם בן נעים.
מאז שאני זוכר את עצמי אני אוהב לנסוע בתחבורה ציבורית. בילדותי בפתח תקווה התלהבתי לנסוע בקו 66 אל תל אביב וממנה באוטובוס דו-מפרקי ולעמוד בסיבובים בחלק המחבר. זכורה לי גם התלהבות רבה מנסיעה בקו 480 לירושלים באוטובוס קומותיים (בקומה העליונה כמובן). כשגדלתי והתחלתי לטוס אל מעבר לים, התרגשתי לנסוע ברכבות תחתיות (בביקור בלונדון לפני כחמש שנים אפילו ניסיתי לנסוע בכל קו שיש…). התחבורה הציבורית היא גם אמצעי ההתניידות העיקרי שלי ביום יום בתור בוגר, מתוך בחירה. אחרי כל זה אפשר להבין כמה אני שמח שדווקא בעירי יש כלי תחבורה כמו הכרמלית, ואני מאוהב בה.
בחיי היום יום לא יוצא לי להשתמש הרבה בכרמלית. כשנבנתה בסוף שנות החמישים ורוב ההתרחשות בעיר הייתה על הציר מרכז הכרמל-הדר-עיר תחתית, היא הייתה מרכזית בחיי התושבים (בטח ביחס לתקופה בה לא היו כלי רכב פרטיים כמו היום), אבל עם התפתחות העיר ושינוי במוקדי הכוח בה, הפכה הכרמלית לפחות ופחות רלוונטית. גם לי בתור תושב נווה שאנן שעובד בשדרות מוריה אין שימוש יומיומי בה.
ואולי בגלל זה אני מתרגש ושמח להגיע לנסיעה בה: אל הירידה לבטן האדמה, לריח הגריז באוויר, למבט אל המנהרה החשופה בטרם תבוא הרכבת, להמתנה שהנהג יעבור לצד השני ולפתיחת הדלתות ולנסיעה הקצרה כל כך שאני מקווה תמיד שאולי בדרך נס תתארך.
שאלתי את עצמי בכנות ממה אתה מתרגש כל כך, והגעתי לשש תשובות:
ההרגשה של עיר גדולה. הנסיעה בכרמלית נותנת לי תמיד הרגשה שאני באחת הבירות הגדולות בעולם, בהן הנסיעה ברכבת התחתית היא חלק מהיום יום. זה להיות קצת בחו''ל בעלות של שישה שקלים.
ההנדסה. תמיד בכרמלית עולות בי המחשבות על איך חצבו את זה, איך תכננו את זה הנדסית, איך זה שהקרונות מתאימים גם לתחנות עם הרבה מדרגות וגם לאלה עם מעט, איך הכבל מחזיק את הכל ואיזה פלא שהקרונות יודעים לנוע זה לצד זה בדיוק כשצריך בחלק שבו המנהרה מתרחבת.
מסע בין חלקי העיר. הכניסה הזו אל מתחת לאדמה ויציאה בחלק אחר של העיר מדהימה. כמה שחלקי העיר שונים זה מזה, הכרמלית מעצימה את המעבר ביניהם. אני יורד בתחנה במרכז הכרמל והופ - אחרי כמה דקות מתחת לאדמה אני בין בתי הבאוהאוס הקסומים של הדר. עוד כמה דקות מתחת לאדמה והופ - אני בין הפאבים של העיר התחתית.
הצהוב! כן אני יודע שחלקכם לא מבינים את ה''קרמיקות הצהובות'',אבל אני אוהב אותן. בתור מי שאוהב צבע, הצבעים העזים שבחיפוי התחנות (דן ריזינגר עיצב את התחנות וגם את לוגו הכרמלית) יחד עם הגג הצהוב בחלק מהתחנות עושה לי שמח בעיניים.
גאווה! עד שיפתחו את הרכבת הקלה בגוש דן, רק לנו יש תחבורה ציבורית תת קרקעית בארץ, וזו גאווה גדולה. הכרמלית מצטרפת לרשימה ארוכה של דברים נהדרים שיש לנו בעיר ושהם רק שלנו.
ילדים עפים על נסיעה בכרמלית, או שזה רק הילדים שלי, ספוגי גנים אוהבי תחבורה ציבורית.
כרמלית אהובה, את הכי שלנו ואני אוהב אותך!