מאת: אדר' עומרי זילכה. עריכה לשונית: אביעם בן נעים. צילום תמונת השער: קוקו.
הסיור המקדים לעיתונאים בתערוכת הבוגרים של המרכז האקדמי ויצ"ו חיפה נקבע ליום לאחר אישור החוק על ביטול עילת הסבירות. ללכת לראות תערוכה, לדבר על יצירה ועיצוב ולשמוע סטודנטים מסבירים על תהליך העבודה, באותו היום בו עמודי העיתונים הראשיים היו צבועים בשחור, הרגיש בתחילה לא מחובר. אבל המציאות הישראלית לא באמת נעדרה מהתערוכה. אומנם המציאות הפוליטית לא הורגשה בעבודות אבל המציאות ה"אחרת", זו שכולנו עסקנו בה עד ינואר האחרון, אותה מציאות אישית ולאומית, דתית ואוניברסלית, חברתית, עירונית וסביבתית נכחה בעבודות הבוגרים. אלה התמודדו עם המציאות בדרכים שונות - חלקם ברחו ממנה דרך היצירה, אחרים התעמתו איתה כשהיצירה מהווה עבורם כלי טיפולי, ואחרים ניסו לבחון עד כמה המציאות בכלל אמיתית. השאלה האחרונה הגיעה על רקע הופעת הבינה המלאכותית בשנה האחרונה וכניסתה המואצת לעולם העיצוב והאקדמיה.
כבכל שנה, גם השנה הפך מבנה המכללה לגלריה למשך שבועיים, כאשר בכל קומה מוצגות עבודות הבוגרים של מחלקה אחרת: תקשורת חזותית ועיצוב גרפי, אופנה, צילום ואומנויות המסך וארכיטקטורה. יש משהו בקנה המידה של הבניין ובכמות העבודות שהופך את הביקור לפרופורציונלי - לא קצר מדי אבל גם לא ארוך מדי. בהשוואה לתערוכת הבוגרים של בצלאל בירושלים, שעמוסה במחלקות רבות ובחללים רבים עד כדי התעייפות, התערוכה של ויצ"ו מדויקת במינון שלה. השנה הרגשתי גם שיפור בהצגה ובאוצרות ומראה האוהל שהוקם בשנה שעברה והציג עבודות בצורה לא מכובדת לא חזר על עצמו. הגדילו לעשות בתערוכה של המחלקה לתקשורת חזותית ועיצוב גרפי, בה מיקמו תאים קטנים לצפייה בסרטוני הבוגרים וכך יצרו חוויית צפייה אינטימית בתוך החלל הגדול.
אחד מהנושאים שחזרו בתערוכה היה כאמור השימוש בבינה המלאכותית שחדרה לחיינו בעיקר בשנה האחרונה. הבוגרים המהווים את הדור הראשון שפוגש בכלי הזה, שאלו את עצמם כיצד הכלי הזה יכול לסייע בתהליך העיצוב, מה הוא יכול לתת, אילו דברים הוא ישנה ומה בכלל תפקיד המעצב/הצלם/האדריכל בעולם בו הבינה המלאכותית הופכת לשחקן מרכזי. השאלות האלו המוצגות בחלק מהפרויקטים יהפכו בשנים הקרובות לרלוונטיות יותר ויותר, ומעניין יהיה לראות כיצד הן יבואו לידי ביטוי בתהליך היצירה של הסטודנטים.
אחד הדברים המעניינים ביותר בסיבוב בתערוכה, מלבד הפליאה על היצירתיות והכישרון, הוא ההשראה לעבודה והשאלה מה מניע אותה. הסטודנטים מכלל המחלקות מונעים מסיפורים אישיים, מקשר למקום, מפצע אישי פתוח, מספרות, מהתרבות העכשווית, מרצון לפתור בעיה גדולה, ועוד. אלה הולידו עבודות הלוקחות את המבקר לעולמות שונים לגמרי כך שכל מבקר מוצא לבסוף את העבודה אליה הוא מתחבר. כך למשל, במחלקה לעיצוב אופנה מוצגת עבודה של נומיי הדבה (בהנחיית רן שבני) העוסקת בהתעללות בילדים בחברה הפלסטינית, אליה הוא נחשף במסגרת התנדבותית, ובעבודתו הוא משתמש גם בחומרים שאינם נראים לרוב בעולם האופנה כמו גבס או ברזל. דוגמה נוספת מהמחלקה לעיצוב אופנה היא הקולקצייה של בר אלבוים (בהנחיית ימית ניומן) העוסקת בהעברה של טראומה מדור לדור בצורה גנטית, אותה היא מבטאת בצורה מרשימה בצורות גיאומטריות משוכפלות באלמנטים שהיא יצרה.
למעלה ולמטה משמאל: עבודתו של נומיי הדבה. יתר התמונות למטה: עבודתה של בר אלבוים.
צלמים: תמונה עליונה מימין ותמונה תחתונה משמאל - קוקו. תמונה עליונה משמאל - תיאה ים פרנק.
תמונה תחתונה מימין - תיאה ים פרנק. שתי התמונות האמצעיות מטה - קוקו.
במחלקה לצילום ולאומנויות המסך מוצגת עבודתה של לינה הואש (בהנחיית ראובן קופרמן וערן חדד ברק), אשר עוסקת בזיכרון אביה שנפטר כשהייתה בת חמש ובניסיון לדבר על האובדן דרך המצלמה בשיחות עם אמה וסבתה תוך שהיא מעלה סוגיות אחרות כמו השינוי בתפקיד האישה בחברה הערבית.
שוטים מהסרט של לינה הואש.
במחלקה לתקשורת חזותית ולעיצוב גרפי, שבה אולי קיימות העבודות שהכי קל "להתחבר" אליהן, מוצגת עבודה מ-ד-ה-י-מ-ה של תמרי צור (בהנחיית ירון שין), העוסקת בתופעת ה"גורואים" ברשתות החברתיות ובהבנה שכל אחד יכול להיות כזה גם אם מדובר בבריאות ובנפש האדם. העבודה מוצגת בחלל לא גדול ובו תלויות 12 תיבות אשר מפרקות ומנתחות באיור הומוריסטי דמויות של גורואים כאלו בצורה שאי אפשר להישאר אדיש. ההומור מופיע בעוד עבודות במחלקה אולי כי המדיות בהן יוצרים הסטודנטים מאפשרות את זה או כי לאור המציאות הישראלית העגומה ההומור הוא כלי התמודדות נהדר.
העבודה של תמרי צור. צילום: לאל רייס.
ולבסוף אי אפשר בלי המחלקה לארכיטקטורה ובפרט הפרויקטים החיפאיים המוצגים בה. כבלוג העוסק באדריכלות ובתכנון בחיפה בלבד אני משתדל מדי שנה לכתוב על אלו שהכי מצאו חן בעיניי. כמות הפרויקטים העוסקים בחיפה היא גדולה - מעליית מפלס המים והשפעתה על העיר התחתית, דרך אולמות הקולנוע הנטושים בהדר הכרמל ועד למרחב ציבורי חדש במקום בו שוכן בית הספר תל חי. אני בחרתי להתמקד בשתי עבודות: "אקוטון חיפאי - מעשה בין עיר לטבע" של עומר מאירי ו"הזירה האזרחית" של חי בוהדנה.
העבודה של עומר ממוקמת במרכז זיו שבנווה שאנן, ומי שמכיר אותי יודע כמה המקום הזה מהווה חלק חשוב מחיי. אני יכול למלא ספרי סקיצות שלמים עם המחשבות שיש לי על המרחב כולו. בפרויקט שלה עומר מדברת על החיבור החיפאי כל כך בין הטבע העירוני לבין העיר. במרכז זיו החיבור הזה הוא אפילו קיצוני יותר מחלקים אחרים בעיר, שכן הוא מפגיש טבע עירוני עם אחד מהאזורים האורבניים הכי אינטנסיביים בעיר. עומר זיהתה את המקום הזה שיכול להיות נקודת חיבור בין שני "העולמות" ובאה לתקן את חוסר הקשר שקיים שם היום. היא משתמשת במונח אקוטון שהוא אזור המעבר בין שני בתי גידול שונים ומבקשת להחיל אותו על המפגש בכיכר זיו. בהצעתה ממקמת עומר בינוי חדש היודע להכיל את הפעילות העירונית במקום, להציע פעילות חדשה, אבל - ובעיקר - להיפתח ולתת מקום לנחל זיו המתחיל בסמוך. עומר יוצרת בכיכר מרחב ביוספרי בו הפעילות האנושית הינה חלק מהפעילות האקולוגית ובכך יוצרת חיבור עמוק יותר בין האדם לטבע, חיבור שנכון שיהיה בעיר ושבו הטבע הוא חלק ממרקם החיים. העיסוק בנקודת התפר שבין העיר לבין הטבע בחיפה הוא מהותי והלוואי שהנהגת העיר לדורותיה הייתה מבינה או תבין בעתיד איזה מקום חשוב הוא אותו האקוטון ותקדם פיתוח במקומות אלו. אלו בדיוק המקומות בהם ניתן לאפשר לעשרות אלפי תושבי השכונות הגובלות עם המערכת הטבעית הגעה רגלית למרחבים ציבוריים ייחודיים וסמי-טבעיים, כאלה שאין לאף אחד אחר. אני מודה שהרעיון כל כך חשוב בעיניי שגם אני עסקתי בו במסגרת פרויקט הגמר שלי בתואר השני.
מתוך עבודתה של עומר מאירי
העבודה של חי בוהדנה ממוקמת בשכונה אחרת שאני אוהב לא פחות והיא הדר הכרמל. חי עוסק באחד המתחמים החשובים והעזובים בשכונה: מתחם הטכניון המשתרע מרחוב מסדה ועד לרחוב הרצל. לאלה מכם שלא מכירים - חלקו העליון של המתחם נטוש כבר די הרבה שנים (למעט פעילות נקודתית ב"הדריון") ומבני ענק עומדים עזובים בשכונה בה יש מחסור במוסדות ציבור. המתחם צועק נואשות להתערבות, וחי מבין את גדולת המקום ומציע תכנון בקנה מידה המתאים לשכונה. הוא מחייה את "ציר ברוולד", ציר החוצה את המתחם מחלקו העליון ועד לחלקו התחתון ונקרא על שם מתכנן המתחם (וגם מספר מבנים בו) האדריכל אלכסנדר ברוולד. הוא מתכנן פתיחות וכניסות אל המתחם מהרחובות הסובבים, בניגוד למצב היום בו המתחם סגור לסביבתו. הוא מציע מבנים שונים אשר חלקם יוצרים חזית פעילה לרחוב בלפור ובכך מהדהד את הפעילות מלב המתחם אל הרחוב עצמו.
חי מכנה את הפרויקט שלו "הזירה האזרחית" ולא בכדי. הדר הכרמל היא אחד המקומות בהם הזירה האזרחית היא הכי שוקקת ופעילה בעיר - ארגונים ועמותות, בעלי חנויות ומסעדנים, אנשי תרבות ורוח, אומנים, קהילה וועד חזקים, ועוד ועוד. אין ספק שהזירה הזו צריכה עוד מרחבי פעילות איכותיים המשלבים בינוי ושטח ציבורי פתוח כמו שחי מציע. חי, אשר מתגורר בשכונה ומכיר אותה טוב, יצר פרויקט רגיש לסביבתו שמכבד את המורשת במקום ומוסיף לה עוד שכבה. גם במקרה הזה הלוואי ומישהו בעירייה היה מתעורר ומקדם משהו במקום, שכן העובדה שמתחם שהינו בבעלות ציבורית נמצא במצב הזה היא תעודת עניות לעיר.
אם פתחנו במציאות הישראלית אנחנו גם מסיימים איתה, שכן חי אולי לא התכוון לזה כשהתחיל את הפרויקט עוד לפני הבחירות האחרונות, אבל העיסוק באזרח ובמקום שלו במציאות הפוליטית של שנת 2023 הוא המציאות החדשה שלנו.
מתוך עבודתו של חי בוהדנה