מאת: אדר' עומרי זילכה. עריכה לשונית: אביעם בן נעים.
כשסיימתי את שירותי הצבאי וידעתי שאני רוצה ללמוד אדריכלות, הייתי בטוח שאלמד בבצלאל שבירושלים. ירושלים הקסימה אותי (עד היום) והמחשבה שאלמד ואגור בה נראתה לי מושלמת. אבל במבט מעמיק הבנתי שהלימודים בבצלאל כנראה לא יתאימו לי וכך הגעתי ליום הפתוח בקמפוס נווה שאנן בטכניון. עד אז כף רגלי (הפתח תקוואית) מעולם לא דרכה שם. אני זוכר את הירוק בעיניים, את הנוף הנשקף בין המבנים, את היופי של הקמפוס שקסם לי וקרא לי ללמוד בו. ואכן כך היה.
אותו הקמפוס מציין ממש השנה יום הולדת שבעים. ליתר דיוק באפריל 1953 הונחה אבן הפינה לבניין אווירונאוטיקה, שהיה הבניין הראשון שנבנה בקמפוס החדש, ומשום כך הנחת אבן הפינה לבניין כמוה כהנחת אבן הפינה לקמפוס כולו. בתור מי שלמד, מלמד, חוקר ואוהב את הקמפוס חשבתי על חמש נקודות שנכון להכיר ולתהות לגביהן לרגל שנת השבעים.
הדשא הגדול בטכניון
1. למה הטכניון עבר מהדר הכרמל לנווה שאנן?
הטכניון נוסד בהדר הכרמל ופעל שם החל מאמצע שנות העשרים של המאה הקודמת. הוא היה לב השכונה ויעיד על כך סמל הדר הכרמל, אשר בראשו חזית הטכניון. אבל היה לטכניון צפוף עד כדי כך שבאחד מנאומיו באמצע שנות הארבעים הגדיר שלמה קפלנסקי, אחד מנשיאי הטכניון המוערכים, ש''הטכניון שרוע במצב של דוחק ועוני".
בתחילה ניסה הטכניון להתרחב על שטח גן הטכניון ואדריכל אלכסנדר קליין תכנן שם שישה מבנים הניצבים לרחובות בלפור ושמריהו לוין. ההצעה אומנם התקבלה ואף הונחה אבן פינה למבנה חדש לפקולטה לחשמל, אולם כל המוסדות באשר הם חששו מהצפיפות ומעומסי התנועה שייווצרו בתקופה בה הדר הכרמל הייתה מאוד צפופה וסואנת גם ככה, והבנייה לא התקדמה. משום כך יצאה הנהלת הטכניון לחפש קרקע במקומות אחרים בקרבת העיר וגם מחוצה לה כקמפוס משלים לזה שבהדר הכרמל. לאחר מלחמת העולם השנייה
והמהפכה הטכנולוגית שבעקבותיה היה ברור שדרוש קמפוס גדול שיוכל להכיל פקולטות רבות, מתקני מחקר ועוד שירותים עבור הסטודנט שלא היו בנמצא בהדר הכרמל.
המעבר של הטכניון החל, אם כך, בצורך גדילה טבעי, אבל עד מהרה הוא מצא את עצמו גם בתפקיד לאומי שחייב את המעבר. לאחר מלחמת העצמאות, בה הוכח כי למדינה דרושה עליונות אווירית, הוטל על הטכניון להקים פקולטה לאווירונאוטיקה על מנת להכשיר את התעשייה הצבאית המקומית בתחום. עבור זה נדרש גם להתרחק מהעיר כי מעבדות הפקולטה עושות הרבה רעש. כך מצא את עצמו הטכניון מחפש בית מחוץ לעיר.
הטכניון שכבר היה בעיצומו של תהליך החיפוש, מצא קרקע בטירת הכרמל והחל לתכנן בה, אולם שורה של חששות מתא השטח החדש הביאו לחיפוש אחר חלופה, וזו נמצאה בשולי נווה שאנן, בשטח שהיה מיוער ויועד על ידי הבריטים להיות פארק. לאחר ויכוח בין תומכי טירה לבין תומכי נווה שאנן החליט ראש הממשלה דוד בן גוריון על חלופת נווה שאנן, וכך היה.
הטכניון עבר מהדר הכרמל בשל הצורך לגדול ולאור הצורך הלאומי, אבל הייתה גם עוד סיבה. הטכניון שאף להקים קמפוס בדמות הקמפוסים האמריקאיים שהחלו להיות נפוצים בעולם לאחר מלחמת העולם השנייה. קמפוס כזה מנותק מהעיר, מכיל מעונות, צמוד לטבע, מספק לסטודנטים את כל מה שהם צריכים, והכל למען מטרה אחת - שיקדישו את זמנם ומרצם ללימודים ולמחקר. קמפוס כזה לא יכול להימצא בתוך העיר. הטכניון יצא מהדר הכרמל ובתהליך איטי שנמשך כשלושים שנה העביר את פעילותו לנווה שאנן. מה זה עשה להדר הכרמל כולנו יודעים...
מודל להרחבת הטכניון על שטח גן הטכניון בהדר הכרמל. אדריכל: אלכסנדר קליין.
2. מתכננים, משנים, מתכננים - על תכנון הקמפוס בעשורים הראשונים
בתוכנית לקמפוס הטכניון בטירת הכרמל הופיע ציר ירוק מרכזי, אשר בשתי דפנותיו מוקמו מבני לימוד הניצבים לו, ובאחד הקצוות תוכנן המרכז הניהולי של הקמפוס הקרוב לכניסה אליו. תנועת המכוניות תוכננה בהיקף הקמפוס ואילו במרכזו הייתה אמורה להיות תנועת הולכי רגל בלבד. התכנון של אדר' אלכסנדר קליין ביטא גם עקרונות שהוא תכנן לפיהם בשכונות וביישובים וגם עקרונות שהיו מקובלים בתכנון קמפוסים בעולם.
אלא שהטכניון הוקם בסוף על גבי שיפועים ולא על גבי מישור כפי שהיה בטירת הכרמל. למרות השינוי הטופוגרפי (שינוי די דרמטי!) התוכנית לקמפוס בנווה שאנן המשיכה את אותם העקרונות שעל בסיסם תכנן קליין בטירת הכרמל – כניסה אחת, קרוב אליה המרכז הניהולי, ממנו יוצא ציר ירוק שחוצה את הקמפוס, כאשר מבני הלימוד יושבים על מדרגות טופוגרפיות בניצב לציר. תנועת הולכי הרגל במרכז הקמפוס ואילו תנועת המכוניות בכביש ההיקפי. תוכנית זו מכונה ''תוכנית קליין'' והיא התוכנית הראשונה לקמפוס.
למן תחילת הביצוע הנהלת הטכניון החלה להביע ספקות בקשר לקמפוס החדש. הקמפוס הוקם ממש בתוך יער, על גבי שיפועים לא קלים, מה שגרם לאוריינטציה בעייתית; הכביש ההיקפי לא הושלם ולכן הייתה בעיית נגישות; ובכלל קמפוס שמתוכנן עם הפרשים של 60 מ' בין קצותיו הוא לא נוח - כך הם סברו. אז הזמינו מומחים, הציעו הצעות ואפילו הייתה תוכנית אב של רם כרמי שנגנזה (והיא מרתקת ממש). עד שבשנת 1965 הטכניון התניע תוכנית אב חדשה הידועה בתור ''תוכנית גלעד'' על שם מתכננה, האדריכל שלמה גלעד. זוהי התוכנית השנייה לקמפוס. הנהלת הטכניון ביקשה מגלעד קמפוס קומפקטי, עירוני ונוח בניגוד לקמפוס המפוזר שהוקם בינתיים.
ביקשו וקיבלו. גלעד צמצם את הציר הירוק שהוקם לפי תוכנית קליין מ-90 מ' ל-45 מ', העביר כביש מזרח-מערב, מה שהכניס תנועת כלי רכב לתוך האזור שהיה מיועד רק להולכי רגל, הציע בינוי רב וצפוף כולל סוג של תחנת אוטובוס מרכזית בלב הקמפוס והכנסת מסחר. הקמפוס החל משנה את פניו מקמפוס בלב יער כפי שהיה עד לאמצע שנות השישים, לקמפוס מבונה מאוד באמצע שנות השבעים.
הטכניון הוציא עד היום חמש תוכניות אב ותוכנית אב נופית אחת. על פרק זמן של שבעים שנה זה די הרבה תוכניות. כל תוכנית הגיבה לקודמתה, ניסתה לשפר ולשנות, להביא חידושים בתחום תכנון הקמפוס, לתת מקום ללימודים, למחקר, לפנאי ולצרכים של הקמפוס שהלכו וגדלו עם השנים. יחד עם זאת הצלבת שתי התוכניות - קליין וגלעד יצרו את השלד לפיו מתנהל הקמפוס עד היום.
בתמונה העליונה: הקמפוס לאחר מימוש חלקי של תכנית קליין. בתמונה התחתונה: הקמפוס לאחר מימוש של תכנית גלעד. מקור: ארכיון אגף בינוי ותחזוקה בטכניון.
3. יער או קמפוס?
כשעלתה ההצעה להקים את הקמפוס בנווה שאנן, אחת מהטענות נגד ההצעה הייתה שאת המקום ייעדו הבריטים לטובת פארק, וכבר ניטעו הרבה עצים במקום ובעיקר בשיפועים הנוחים יותר בקמפוס שהיו מיועדים לבינוי. משהוקם הקמפוס התחייב הטכניון לטעת עצים במיקום דרומי יותר בקמפוס, בו השיפוע נוח הרבה פחות לבינוי, במקום העצים הרבים שייעקרו במהלך הבנייה. ואכן כך היה, בעבודות דחק בשנות החמישים והשישים ניטעו עצים בחלקו העליון (והדרומי) של הקמפוס במה שמכונה היום ''יער הטכניון''.
הקמפוס הלך ונבנה בעיקר בין אמצע שנות השישים לאמצע שנות השבעים ואיבד מאופיו הירוק. תנועת כלי רכב חצתה אותו, מרכז הקמפוס הפך למגרש חניה ענק, לא היה מקום מרכזי להתכנס בו ולא היה פיתוח נופי בצד המבנים שהוקמו. כדי לתת מענה למצב העגום הזה נקרא אדריכל הנוף האמריקאי רונלד לוינג'ר (שהגיע על מנת לסייע להקים את המסלול לאדריכלות נוף) בשנת 1978 לפתח תוכנית (שלישית שאנו סופרים). אבל הפעם התוכנית הייתה תוכנית אב נופית, כזו שמתעסקת רק במה שבין המבנים.
התוכנית של לוינג'ר כללה כמה הצעות חשובות ביחס לקמפוס: פיתוח מוקד מרכזי בלב הקמפוס להתכנסות ולשהייה (מה שאנו מכירים היום בתור ''הדשא הגדול''), שינוי ייעודם של אתר האשפה הכימית של הטכניון יחד עם נקודת הקצה של אחד מאפיקי הניקוז הטבעיים החוצה את הטכניון והפיכתם לגינה אקולוגית, סגירת חלקו המזרחי של כביש מזרח-מערב והפיכתו לטיילת, נטיעות עצים בהיקף הקמפוס, תכנון החניונים בצורה נופית, עם דירוג טבעי, עצים וצמחייה, תכנון שבילים ועוד ועוד.
התוכנית, שלקח אומנם עוד עשורים לממשה, החזירה לטכניון את אופיו הירוק כפי שאנו מכירים אותו היום. ואכן מי שמסתובב היום ברחבי הקמפוס נהנה ממרחבים ציבוריים וגם ממופע עצים מרשים, עצים שלפעמים ממוקמים באמצע שביל או גרם מדרגות כאילו כדי להזכיר לנו שהם היו שם עוד קודם....
מפת תכנית האב הנופית של אדריכל הנוף רונלד לוינג'ר, 1978. מקור: ארכיון אגף בינוי ותחזוקה בטכניון.
4. מורשת היא לא מילה גסה.
לכבוד יום ההולדת השבעים למבנה אווירונאוטיקה בטכניון (שהיה המבנה הראשון שהוקם בו) הוא קיבל מתנה – צו הריסה. זה היה לפני כשנה, לאחר עשורים בהם הבניין שקע, מה שהוליד בו סדקים גדולים וסכנת התמוטטות. הטכניון הגיע למסקנה שאין מנוס מהריסת המבנה וזה עורר מחאה ציבורית רחבה נגד ההחלטה. המתנגדים להריסה ואני ביניהם שאלו כיצד ניתן להרוס את המבנה הראשון בקמפוס, שיש בו איכויות אדריכליות, חשיבות היסטורית ואדריכל ידוע ומפורסם (יוחנן רטנר). כיצד הטכניון לא הופך כל אבן כדי להציל את המבנה במיוחד לאור העובדה שהטכניון עצמו מחזיק את הידע ואת אנשי המקצוע הטובים בתחום?
דוגמה נוספת ליחס של הטכניון למבנים ההיסטוריים שלו היא בניין דנציגר. מבנה שיש לו סיפור היסטורי מרתק, אדריכלות שפורסמה ברחבי העולם, מבנה שהוא One of a kind . למרות זאת ולמרות שלמבנה תיק תיעוד (לשמחתי הייתי חלק מהצוות שהכין אותו), כחלק משיפוץ הקומה התחתונה הוסיפו לו תוספת חיצונית שפוגעת בחזית שלו. מעשה שלא ייעשה למבנה כזה.
שתי הדוגמאות האלו מלמדות אותנו על יחסו של הטכניון למבנים ההיסטוריים שבו. ברחבי הטכניון פזורים עשרות מבנים כאלו שבחלקם איכויות אדריכליות גבוהות, אדריכלים בעלי שם וסיפור היסטורי מרתק. יש בהם כאלו שהם מהחשובים בארץ בסגנונם. המבנים האלה הם נכס, והטכניון צריך להתגאות בהם, לטפח אותם, לשמור עליהם ולעשות הכל כדי לא לפגוע בהם. למוסד יש מורשת ארוכה של מחקר, חדשנות, פריצות דרך מדעיות, אולם משום מה את המורשת האדריכלית שלו הוא לא מעריך באותה המידה.
אם הנהלת הטכניון מחפשת מתנה לקמפוס לכבוד יום ההולדת השבעים שלו, יחס מכבד למבנים ההיסטוריים שבו היא מתנה נהדרת. תיקי תיעוד לכולם, שילוט מחוץ למבנים, סיורים פתוחים או קורס לסטודנטים שיכירו את המורשת הזו - כל אלו יכולים להיות מתנה נהדרת לקמפוס.
בניין דנציגר ותוספת הכניסה אליו
5. מהטכניון העברי בחיפה למכון טכנולוגי לישראל: על יחסי הטכניון והעיר
הטכניון הוא מרחב ייחודי בעיר. בינוי ונוף, אדריכלות שבחלקה היא מיוחדת מאוד, מרחב של שקט, שיטוט, יופי וגילוי. אולי זה הגידור שהטכניון מחויב בו, אולי זה המיקום המרוחק, האופי הטכניוני או אולי העובדה שהוא תוכנן כקמפוס מנותק מהעיר. יהיו הסיבות אשר יהיו, הטכניון הוא גם מרחב שרוב תושבי העיר מרגישים מרחק או ניכור ממנו. הוא לא מארח, הוא לא בדיוק פתוח (וגם לא בדיוק סגור), הוא שם ומיועד למי שנמצא בו. השאר? נדמה שעדיף שלא יגיעו.
יש שיגידו שזה טבעי ומובן, זה קמפוס אקדמי ומה יש לציבור לחפש בו? ולמה שהטכניון ירצה ''זרים'' בו? אני סבור שהתפישה הזו צריכה להשתנות. אם יש בעיר מרחב ציבורי כל כך איכותי, ראוי שיותר מתושבי העיר יוכלו ליהנות ממנו. אם נווה שאנן הצמודה לקמפוס עתידה לכלול יותר מ-70,000 תושבים (אם יקודמו בה כל תוכניות הבינוי), היא יכולה מאוד ליהנות ממה שיש לקמפוס להציע.
התפישה שהאקדמיה היא משהו מנותק מהעיר הולידה את קמפוס הטכניון כמו גם את אוניברסיטת חיפה (ואחרים בארץ). זו האחרונה ביצעה מהלכים אדירים בשנים האחרונות והעבירה הרבה מהפעילות שלה לקמפוס בעיר התחתית. בצעד זה היא מבקשת לומר שהיא משנה את תפיסתה בקשר לעיר ומבקשת להתחבר אליה. דוגמה נוספת היא פתיחת הרכבלית שעוברת בשני המוסדות. בעוד שהאוניברסיטה קיבלה את הרכבלית בזרועות פתוחות וקידמה מסלול טיול בה והפניה לאטרקציות שבה, נדמה כי מבחינת הטכניון היה עדיף שהרכבלית תשמש רק את באיו ואולי עדיף בכלל שלא תפעל. לדעתי הטכניון חייב לעדכן גרסה ולהיפתח קצת יותר לעיר. אם זה בסיורים שיועברו בו לציבור הרחב (כמו במוסדות אחרים), אם זה בחקירה פחות מאיימת בכניסה אליו, אם זה באפשרות להשתמש ביער הטכניון לכלל הציבור ולא רק לבאי הקמפוס. לא חסר כיצד לבצע זאת. צריך רק רצון ואת זה נדמה לי שאין.
לא המצאתי כלום. התוכנית האסטרטגית האחרונה לטכניון אמרה את זה מפורשות. התוכנית האסטרטגית לנווה שאנן הציעה את זה גם כן. אם הטכניון רוצה לתת לנו מתנה ביום הולדתו השבעים, שייתן לנו להכיר אותו קצת יותר לעומק.
באותו הזמן שהחל לעבור הטכניון לקמפוס נווה שאנן (1953) הוא גם אישר את שינוי שמו הרשמי מ''הטכניון העברי בחיפה'' ל''מכון טכנולוגי לישראל'', כשהוא מקבל את תפקידו בתור מוביל המדע, הטכנולוגיה והכלכלה של המדינה החדשה ומשמיט את השם חיפה. אולי לא במודע ואולי במודע הוא החליט ''להתנתק'' מהעיר. שבעים שנה אחרי, הגיע הזמן שיחזור אליה.
הגן האקולוגי בטכניון