מאת: אדר' עומרי זילכה. עריכה לשונית: אביעם בן נעים.
איך אתם אוהבים את הקפה שלכם? חלש? הפוך? עם חלב סויה או בכוס זכוכית? מה עם קפה איכותי שמחייה את השדרה הכי יפה בעיר ויושב במבנה לשימור? לקפה הזה קוראים "מילהאוס קפה" והוא נפתח לפני כחצי שנה בשדרות בת גלים בעיר. הגעתי אליו בפעם האחרונה בשישי בבוקר, והייתה בו התגשמות האווירה המושלמת לזמן הזה של השבוע: אוכל טעים, אווירת רחוב נעימה, שמש חמימה והשדרה המרשימה של בת גלים ברקע. מה צריך יותר? רק לחזור ולכתוב כתבה על המקום, כמובן.
את המקום הקימה או-רן, שחיה כבר שנים ארוכות את חיי העיר דרך שלל עיסוקים: מגרפיקה וצילום ועד להפקת אירועים ותקלוט. היא עברה להתגורר בבת גלים לפני כשלוש שנים ולמדה להכיר אותה דרך הרגליים בשוטטות עצמית (מומלץ לכולם לנסות), עד שבאחד השיטוטים צד את עיניה הבית בפינת שדרות בת גלים ורחוב העלייה השנייה והיא החליטה להפוך אותו לבית קפה. הבית הוא בית מיליס, שהיה הבית הראשון שהוקם בשדרה כבר ב-1923 (על פי רשימת השימור של עיריית חיפה) ולאחר העברת בעלויות ושימושים שונים הוא עומד נטוש כבר שנים. או-רן לא הצליחה לפתוח במקום את בית הקפה שחלמה עליו אבל את השם "מיליס" אימצה, וכך קיבל המילהאוס את שמו.
או-רן לא נטשה את החלום לפתוח בית קפה שכונתי ואיכותי בבת גלים ומצאה מבנה נטוש אחר, הממוקם מול בית מיליס במרכז השדרה. המבנה הריבועי הקטן, שהיה במצב הרוס למחצה, נבנה בתחילת שנות ה-50 ושימש בראשיתו כ"קיוסק של צילה". לפי סיפורים שהגיעו לידיה של או-רן, היו מוכרים בפינת השדרה עם רחוב העלייה השנייה פיצוחים, והרבה ילדים היו מגיעים מבית הספר הסמוך למקום. לאורך השנים שימש המבנה לשימושים מסחריים שונים, האחרון בהם היה, ככל הנראה, בר ימאים כפי שהעידו שרידים במקום ערב תחילת השיפוץ, עד שנסגר ועמד נטוש כ-11 שנים. המחשבה על כך שבית הקפה הזה מחזיר עטרה ליושנה והציבור שב למרחב ציבורי שהיה פעיל בעבר, עשתה לי טוב. בעצם, אני שותה קפה עם הרבה ארומה של היסטוריה.
אחרי ההתרפקות הנוסטלגית הגיעה המציאות ששמה בירוקרטיה חיפאית. או-רן ניגשה למכרז מתמשך של העירייה (שהמבנה בבעלותה) עד שזכתה להפעיל את העסק במבנה. היא עבדה ביחד עם האדריכל נתי טונקלרוט מול מחלקת השימור וההנדסה על מנת לקבל היתר לשיפוץ כפי שהיא ראתה אותו ולא כפי שהעירייה חשבה שהוא אמור להיראות. ואם זה לא מספיק, היא הייתה צריכה לדאוג גם להקמת תשתיות ברחבת בית הקפה ולחפש בריקים תואמים לאלו שהיו במבנה (וכוסו בשכבות של צבע); חיפוש בינלאומי שערך כחודש וחצי ורק עליו יכולה או-רן לכתוב ספר בן כמה עמודים.
המבנה המשופץ חי ומחובר לשדרה, בשתיים מהחזיתות שלו יש דלת כניסה מהשדרה לבית הקפה ובשתיים האחרות יש חלונות המשקיפים אליה. הדבר אינו מקרי, שכן או-רן רצתה שהמקום יהיה חלק מהשדרה ו"שמי שנכנס יראה את הדקלים ואת הקזינו". "אני רוצה שמי שעושה ריצת בוקר יעבור דרכנו ושאנשים מהשכונה יבואו לכאן עם הלפטופ שלהם ויוכלו לעבוד מכאן". החזון, כך נראה, התממש ובצד שפונה לרחוב העלייה השנייה ישנם כעת שולחנות וכיסאות עם אנשים שנהנים מקפה של בוקר ובצד השני של המבנה ישנו הדשא של השדרה, שעליו ישבו בשישי צעירים על מחצלות. כל אלו מראים שהמקום מצליח להחיות את השדרה ולהיות חלק מהמרחב הציבורי הזה. עבורי, אין דבר משמח יותר מאשר לראות מרחב ציבורי איכותי כמו השדרה בבת גלים שב ומתמלא באנשים.
המילהאוס כיום. צילום: דורון הורוביץ.
או-רן מספרת שהיא פעלה מתוך רצון להקים מקום איכותי ובסטנדרט אחר וגבוה יותר מ"מאפיות המרגרינה" כהגדרתה ומהפיצוציות שאליהן התרגלנו. חוץ מהאוכל הטעים והקפה הטוב, הדבר ניכר גם בעיצוב של המקום אשר טומן בחובו פריטים שונים ויפים כמו מנורות, כורסאות ותמונות שצייר ASFE (האחראי גם על הלוגו של המקום).
או-רן ממשיכה ומספרת על קהל מבקרים מגוון המאפיין את השכונה ועל הרבה אנשים שכאילו "יצאו מהמחבוא" שלהם: אימהות צעירות, סטודנטים לרפואה עם ספרי אנטומיה, חיילים, חלק מוותיקי השכונה וגם אנשים שמגיעים במיוחד לבית הקפה משכונות אחרות בחיפה. לכל אותם האנשים יש תחושה משותפת, שהם הגיעו לבית קפה "סטייל רוטשילד בתל אביב", ועל הדרך הם בטוחים שאו-רן היא בכלל תל אביבית שבאה להראות לחיפאים איך עושים את זה נכון.
הסיפורים של או-רן על הקמת המקום ושיפוצו מעלים את השאלה הפשוטה - למה היא עשתה את זה? ועל השאלה הזו יש לאו-רן משנה סדורה. היא מדברת על כך שההקמה של בית הקפה באה מתוך תחושת שליחות ורצון להשקיע במשהו שאתה מאמין בו, משהו אישי ומקומי שישמש את הקהילה. כשאני שואל על השכונה ועל ספקולציות הנדל"ן שבה, משיבה או-רן שהנדל"ן לא מתעניין בשכונה ולא מפתח אותה אלא רק מעלה בה את המחירים, ואילו היא ויוזמות כמו שלה (למשל הבר-גלים שנפתח בשכונה לפני כארבע שנים) הן שיפתחו את השכונה באמת וייתנו הצדקה לכך שבת גלים אכן תהיה שכונה ששווה לחיות בה.
או-רן איננה ה"משוגעת לדבר" היחידה שקיימת בעיר. בכתבה אחרת שכתבתי, פגשתי בבעלי מקומות בילוי שלקחו חורבות והפכו אותן למקומות הכי מיוחדים בעיר. הדבר דורש אומץ, תעוזה, חזון וכמובן סבלנות ואורך רוח להתעסקות עם הבירוקרטיה. המסחר העירוני הקטן, זה שמצמיח עסקים ייחודיים ושונים, בעלי גוון אחר אשר תורמים לכלכלה העירונית, צריך להיות נר לרגלי העירייה והיא צריכה לעודד, לטפח ולעזור כמה שרק אפשר לכל מי שנכנס לו ה"גו'ק" הזה לראש. העסקים האלה הם אלו שהופכים את העיר למיוחדת ואת הרחובות שבה למעניינים ולפעילים. חיפה, המשופעת בנופים, קהילות, היסטוריה ואדריכלות יכולה להצמיח בתוכה מאות עסקים מקומיים שייתנו ביטוי אמיתי וכן לכל מה שיש לה להציע ויחיו מחדש את רחובותיה.
אי אפשר שלא להתמלא הערכה והערצה לאו-רן על החזון שלה לבית הקפה בפרט ולשכונה בכלל, חזון שהיא הלכה איתו עד הסוף (ומבטיחה שיש לו עוד המשך...). אין ספק שאנחנו צריכים עוד אנשים כמוה שיגשימו את החזון שלהם בעיר, כי חיפה זו עיר של פוטנציאל שרק צריכים מי שיממש אותו.
ואתם מוזמנים כמובן למילהאוס לשתות, לאכול וליהנות מהשלווה הבת-גלימית. רק אל תשכחו גם לטייל בשדרה...