מאת: אדר' עומרי זילכה. עריכה לשונית: אביעם בן נעים.
כמשפחה שחיה על רחוב ראשי, חיי הרחוב הניבטים מחלונות ביתנו הם הסרט שמלווה את חיינו. לסרט הזה יש פסקול והוא כולל רעש מכוניות ואוטובוסים, שיחות של אנשים, צעקות של ילדים בהפסקות בבית הספר, יושבי בית הקפה בפרלמנט בוקר, רעש של משאיות פינוי האשפה, קול המונים הולך ל"תשליך" בראש השנה, אוטו של ברסלבים שרוצים לעשות שמח, ועוד ועוד ועוד. לפסקול הזה חוקים משלו. הוא מגיע לשיא בשעות מסוימות, שוכך בשעות אחרות, יש ימים בשבוע בהם הוא חזק יותר ויש ימים בהם הוא נחלש. גם ללא מבט החוצה, הפסקול הזה יודע לספר מה השעה עכשיו.
המציאות החדשה אליה כולנו נכנסנו על מנת להתמודד עם הקורונה, ילדה גם פסקול חדש ולא מוכר לנו – שקט. בהתחלה היו אלו ילדי בתי הספר שלא הגיעו עוד, לאחר מכן בית הקפה, המסעדה והקולנוע שלא משכו עוד אנשים, לאחר מכן תלמידי הישיבה שגם כן נקראו להישאר בבית, וגם האוטובוסים לאט לאט הלכו והתמעטו עד שבערב ובסופי השבוע נעלמו לחלוטין. גם האנשים שהלכו ברחוב פחתו וכמעט לא נשמעים קולות שיחה או קולות משחק ילדים. שקט השתרר כאן, כזה שאפילו בשבתות אין, אז יש תנועה רבה בחוץ של אנשים שעושים ספורט או הולכים לתפילה. שקט כזה שאפילו ביום כיפור אין, אז פינת הרחוב שלנו מהווה מוקד מפגש שכונתי. זה שקט שקורה בדרך כלל פעם בשנה בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, אז כמעט ואין שום תנועה בחוץ.
אחרי ההתלהבות מהשקט לו זכינו ושמאפשר לנו לפתוח יותר את החלונות ולדבר יותר חלש, הגיעה גם הסלידה מהשקט הזה. שקט ארוך מדי, ללא הפסקות וללא שינויים. שקט מוחלט. שקט שבו שומעים את הזמזומים של מכשירי החשמל. בשקט הזה שבע בבוקר מרגיש כמו שתיים בצהריים שמרגיש כמו שמונה בערב. קולות העיר נדמו, ואם עוצמים את העיניים אפשר לחשוב שאנחנו חיים באיזה כפר נידח שלא מגיעים אליו כלי רכב.
אין ספק שכל אחד רוצה שקט, אבל השקט שהמשבר הזה הביא איתו לרחובות העיר מרוקן את המהות העירונית ואת החוויה שהעיר מספקת – המולה, מפגש עם אנשים ופעילויות במרחב הציבורי. מי ייתן וההמולה תחזור בקרוב, רק אם אפשר בלי הנהגים שמצפצפים, זה יכול להישאר מחוץ למשחק לנצח.
פינת הרחוב של ילדותי בשנות ה-70, מחנות העולים, הבורקס של אלי וקולנוע עממי. הקולות היו אז של ציבורים אחרים אבל תמיד היו קולות של נוכחות.