מאת: אדר' עומרי זילכה. עריכה לשונית: אביעם בן נעים.
מאה מטרים הוא הגבול החדש בו מותר לנו להסתובב. אחרי טיולים "ארוכים" בימי הקורונה עליהם כתבתי כאן וכאן, ורגע לפני שלא נוכל לצאת כלל מהבתים, מותר לנו לנוע בטווח של מאה מטרים. בחיי עיר ובוודאי בחיפה, בה הרחובות ארוכים ומפותלים, מאה מטרים הם ממש לא הרבה, כמעט כלום, ואנחנו לא שמים לב שאנחנו הולכים מרחק כזה. אפילו אלה בינינו שאינם בכושר יכולים לרוץ את המרחק הזה ללא בעיה.
בצל הטווח החדש הלכתי ובדקתי מה יש לי במרחק של מאה מטרים מהבית ומצאתי לא מעט דברים: בית ספר וישיבה, קן של תנועת נוער, פיצרייה ובית קפה, חומוסייה, ירקנייה, חנות אופטיקה, חנות פרחים, חנות גלידות, מרפאה, מועדון ציור לילדים, שלוש תחנות אוטובוס, חניות של Car2Go, בית נטוש מתחילת-אמצע המאה הקודמת, בית בסגנון פוסטמודרניסטי (שמישהו יסביר לי מה חשבו אז כשהדביקו את כל הצורות ההנדסיות יחד למבנה אחד?), וכמובן עצים - מאקליפטוס ועד לזית דרך חרובים וברושים ועד לבוהיניה אחת שבדיוק פורחת עכשיו.
ידעתי שיש לי הרבה דברים ליד הבית, אבל רק אחרי שבדקתי הבנתי עד כמה. פיסת הטווח שעוד נשארה לי לתנועה היא בעיניי דוגמה לעירוניות טובה, כזו שממלאת את הרחובות באנשים, כזו שמשלבת הרבה פונקציות וצרכים, כזו שיוצרת תנועה, התרחשות, מיטיבה עם הגרים בקרבתה, הופכת למוקד, נהיית חלק מהשגרה של אנשים או מהזיכרונות שלהם.
חיפה, שבה בכל כך הרבה מקומות אין אווירה עירונית כלל וכלל, צריכה עוד כמה "מאה מטרים" כמו שיש כאן לידי/סביבי, על מנת להיות טובה יותר לגרים בה, מעניינת יותר להולכים בה וכלכלית יותר לסוחרים בה.
אתה לא מבין איזה בית מקסים היה לפני הבית הפוסטמודרני הזה. לצערי הרסו אותו אבל אנחנו לקחנו משם הרבה דברים שנותרו מהדייר שהתגורר שם כמו מגזינים וספרים