• אדר' עומרי זילכה

תהיות תכנוניות אחרי השריפה

מאת: אדר' עומרי זילכה. צילום: אירה דרוינוב.


כשבועיים לאחר השריפה הגדולה בחיפה, זו ששיחקה בעיר כמו במגרש משחקים פרטי, ולאחר שהנזקים נאמדו, כתבי החדשות עזבו ועבודות שיקום ראשוניות בוצעו, ניתן לראות מה השריפה השאירה אחריה, במה פגעה ובעיקר לשאול איך העיר ממשיכה מכאן הלאה.

בעיני השריפה מעלה שתי שאלות עיקריות: האחת היא לגבי הפוטנציאל התכנוני שבנזקי השריפה והשני הוא לגבי המשך הקשר בין התושבים לעצים.



אתם בטח שואלים את עצמכם על איזה פוטנציאל תכנוני אני מדבר ולמה השריפה נשמעת פתאום כמו משהו חיובי. כמובן שהיא לא. השריפה הייתה טראגית לעיר ובעיקר למי שאיבד את ביתו ועל כך אין ויכוח. אולם, מאחר והיא עובדה מוגמרת, אפשר להסתכל על כל אותם המקומות שהשריפה פגעה בהם ולשאול שאלות על האופי של השטחים האלו ביום שאחרי. השריפה פגעה בהרבה שטחים מיוערים בתוך ובין השכונות, ולאחריה, בחלק מהמקומות, פונו העצים השרופים והשטחים נותרו חשופים כמעט לגמרי. שכונות ש"הסתתרו" מאחורי עצים ומעולם לא ידעתי איך הן נראות מהכביש פתאום התגלו. בתוך 24 שעות, חלקים בעיר נראים אחרת לגמרי, דבר שהוא ממש לא שגרתי בהתפתחות (האיטית לרוב) של ערים ונגרם לרוב ע"י אסונות. עכשיו, משנחשפו המקומות האלו, אפשר ורצוי לשאול שאלה תכנונית – האם אנו עומדים לייער את כל המקומות האלו שוב (למעט אלה שהיו בכל מקרה מיועדים לבניה) או שאולי אפשר לחשוב על משהו אחר? האם אפשר לנצל את העובדה שנוצרו מרחבי תכנון בעיר שלא היו זמינים מקודם ולקדם בהם פרויקטים לטובת העיר והתושבים? אולי אפשר להקים שם פונקציות הנחוצות לתושבי השכונות שלא נמצא להן מקום אחר או אולי אפילו לקדם בניה למגורים במקומות האלו ולצופף את העיר מבפנים במקום מבחוץ. אולי את המקומות האלו נהפוך למרחבים ציבוריים פתוחים, שיהיה בהם גם ירוק, אבל גם משחקים לילדים, מקומות מפגש לבני נוער או ספסל לאוהבים, מקומות שישארו כריאות ירוקות אבל יהיו בעל אופי אחר מזה הטבעי שהיא בהם קודם. ואולי בכלל, נשאיר לפחות מקום אחד כזה שומם, ללא התערבות, ללא ייעור מחדש. מקום אחד שיספר את הסיפור של השריפה, את הסיפור של יום חמישי הזה שהחל כיום שגרתי והסתיים בו רבע מאוכלוסיית העיר פונתה. מקום שהוא סוג של אנדרטה, אבל לא כזו שמספרת לך את הסיפור, אלא כזו שבו אתה חווה בעצמך את מה שהתרחש, ותוהה בינך לבין עצמך על מה שהיה.




השאלה השניה שעולה מהשריפה היא המשך הקשר בין תושבי העיר לבין הירוק בה. על הקשר בין חיפה לבין הירוק שעוטף אותה וחי בתוכה נאמר כבר הרבה, ונדמה שאין הרבה אנשים שלא יסכימו לכך שזה אחד מקסמיה של העיר. גם כשהיא מדכאת אותנו לפעמים, מבט על הנוף המעורב בין הבנוי לבין הירוק מחסיר פעימה. אבל האם כל זה עתיד להשתנות עתה? האם מעכשיו אנחנו נראה בירוק הזה כסוג של אויב? האם אנחנו הולכים לפחד מעתה מהירוק הזה ולא לרצות שהוא יהיה בקרבנו, למרות שהוא חלק מהדי אן איי שלנו? האם איזורי החיץ, אותן רצועות סטריליות שאמורות למנוע או לעכב את התפשטות האש במקרה של שריפה הופכים להיות חלק מהנוף של העיר? האם המראה השגרתי כל כך של חורשה כמעט בתוך הבית הולך להעלם? האם אנשים יעדיפו את הבטון או את הפלסטיק על פני הטבעי מחשש שהטבעי מקדם אליהם אסון? זה אולי נשמע מעט מופרך, אבל הפחד מאסון מוליד תוצאות שעלולות להיות קשות. העבודה התכנונית שמחכה לנו מאתגרת מאוד והיא צריכה להיות בתפר העדין שבין השארת הירוק לבין פתרון שיבטיח שהשריפה הבאה (ולצערנו בעידן של תופעות אקלים קיצוניות זה לא מופרך לחשוב שזה יקרה שוב) תתפשט לאט יותר, תהיה מנוטרת יותר או תתעכב בדרכה להחריב עוד ועוד שכונות.




ומילה אחרונה, לגבי הדו-קיום החיפאי, שהועלה גם הוא על המוקד באותם ימי שריפה, ע"י פוליטיקאים שמיהרו לגזור על חשבוננו קופון. אני מקוה שהדו קיום הזה ישאר ויתחזק, כי השריפה יכולה אולי לעצים, אבל אסור שהיא תוכל לנו כחברה מעורבת וייחודית בארץ.

©2018 by פינת רחוב - בלוג עירוני חיפאי. Proudly created with Wix.com

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now